סופשבוע בתל אביב שחזרה להיות "העיר ללא הפסקה". צריך היה לעבור ברחובותיה, לראותם שוב שוקקי חיים, כדי להבין באופן מוחשי ביותר את שיבתנו, המהירה יש לומר, למסלול חיים נורמליים אחרי שנה של סגרים ושיתוק. המוני בני אדם, צעירות וצעירים גודשים לאלפיהם את הברים והמסעדות, את החנויות והקניונים, שקיות בידיהם, מצחקקים ומפלרטטים כמו "בימים הטובים". אני בטוח שנושא אחד הכי פחות מעניין אותם. הבחירות.
עם זאת, רבים מהם ילכו להצביע, וכיוון שבתל אביב המדובר - כאן מרצ לבטח תעבור את אחוז החסימה. האם התל אביבים האלה יוקירו את העובדה שהחיסונים גברו בשלב זה על המגפה, אפשרו להם ולישראל בכללותה, לשוב ולגדוש את המדרכות, מקומות הבילוי, האולמות, מגרשי הספורט?
במדינת תל אביב התמיכה בתנועת הליכוד נמוכה יחסית בהשוואה לכלל המדינה. אבל האם היא תעלה לנוכח הישג החיסונים הגדול של נתניהו? - ספק. האם העובדה שראש הממשלה הביא ארבעה הסכמי שלום תקנה לו במחוזות אלה הכרה והוקרה, שתתבטא בקלפי? - לא בטוח. האם העובדה שבתקופתו מפלס הטרור הערבי ירד פלאים, מספר החללים קטן לאין שיעור ממספרם בשנים עברו, תזכה אותו בעוד פתקי מחל בתל אביב - אין לכך ודאות.
בזמנים רגילים, די היה בכל אחד מההישגים הללו לבדו, כדי להביא לראש הממשלה תמיכה גורפת, ולהוציא חשש מלבו, שמא לא ידלג מעל רף 61 המנדטים. לא כן במערכת בחירות זו. ככל שהליכוד מנסה להבליט אותם, כך תעמולת שאר המפלגות, מימין ומשמאל, ממעיטה בחשיבותם. מתייחסים לקורונה ולמספר הנפטרים כמו אל חללי מחדל יום הכיפורים או חללי מלחמת השחרור. כאילו רק בישראל התפשטה התחלואה ורק בה סופרים מתים. העולם מוכה הקורונה אינו רלוונטי למי שרוצים להפיל את שלטון הליכוד, גם במחיר הכפשת ישראל וסילוף המציאות.
אלה בחירות שההידרדרות אליהן הייתה בלתי נמנעת, לאור תפקוד הממשלה המוזרה ביותר שכיהנה כאן בשנה זו, שבה מחצית ממרכיביה ניסתה לשים מכשולים בפני ראש הממשלה. ואף-על-פי-כן, נרשמו על שמה של ממשלה זו, ובמיוחד העומד בראשה, שורת הישגים בלתי רגילים. למרות קשיי המשילות, שיתוק המשק, מערכת המשפט הלעומתית, השמצות ועלילות חסרות המעצורים, ולמרות ההתגייסות הרחבה שלא הייתה כדוגמתה נגד ראש ממשלה מכהן, בנימין נתניהו מתנשא מעבר לכל הטוענים לכס ראש הממשלה. באופן פרדוקסלי מספר תומכיו, מעבר ל"בייס" הליכודי, דווקא גדל, בין השאר "בזכות" השנאה היוקדת כלפיו בתקשורת, בערוצי הטלוויזיה, באולפנים. הדבר יתבטא ככל הנראה בתוצאות הבחירות שיוודעו מחר-מחרתיים.
אל מול שלושת מועמדי "רק לא ביבי" היומרנים, הישנוניים, יש רוב בציבור הרוצה שנתניהו הנמרץ יוביל גם את הממשלה הבאה, שתהיה הפעם, יש לקוות, יותר הומוגנית, מלוכדת, יציבה. אין להתעלם או להעלים נקודות שליליות בהתנהלותו של נתניהו, את השטיקים, שגיאותיו, ואת העובדה שהפך את הליכוד לתנועה של איש אחד כמעט. אבל כשאני ושכמותי מניחים על כפות המאזניים את יתרונותיו מול חסרונותיו, כף היתרונות גוברת, ובגדול. ולכן, למגינת לבם של "דורשי טובתי", בני משפחה, חברים, אלה שמתפלאים עלי ומכנים אותי "ביביסט", אטיל בלא היסוס את פתק מחל בקלפי, בלי להיות מעריץ, ובוודאי לא מעריץ עיוור, של נתניהו.
אני חבר חרות וליכוד מאז 1966, כך הייתי וכך אהיה אף ש"ארצי שינתה פניה". לא אלך בדרכם של מיקי איתן, בני בגין ולימור לבנת, גם אם זה מה שהיה אולי מצופה ממני. עם כל זכויות העבר שלהם, תמיכתם במפלגה הלעומתית כלל אינה מועילה לה.
קצת פאתטי לראות מי ומי המתייצבים מול הליכוד ונתניהו. יריביו מכריזים עד הרגע האחרון ש"הסקרים שלנו", "תחושת השטח", מראים לנו ש"נקבל בהרבה מהסקרים המתפרסמים". גנץ (לשעבר 33 מנדטים) יברך הפעם על ששה מנדטים, סער בטוח שיהיה לו מספר דו-ספרתי וכי 75 ח"כים (על-פי הגברת השכל) ימליצו עליו לראשות הממשלה, לפיד אינו מצפה לפחות מ20 מנדטים, בנט בטוח שיגיע למספר שיאפשר לו להיות ראש הממשלה הבא, ופרשן פוליטי מנבא, בבחינת מחשבת-כמיהה, שליברמן יגיע ל-15 מנדטים. בקיצור, על-פי סך הכמיהות, הכנסת צריכה להכפיל את עצמה, ל-240 ח"כ וח"כית, כדי לספק את כל ההוזים. יותר סביר להניח שדווקא הליכוד הוא זה שיתקרב מאוד למספר המנדטים שהיו לו בכנסת היוצאת - 36.
דבר אחד בטוח: יש יום בחירות ויש יום המחרת. טוב יהיה לשוב לחיים הנורמליים, בלי רפש ובוץ, ולראות את הצעירים גודשים את מקומות העינוגים, תהיה הצבעתם אשר תהא. לשם כך חשוב שההכרעה תהיה חדה וברורה.
