נתחיל בימין. הדיבורים על פסקת ההתגברות ושינוי שיטת בחירת השופטים, במיוחד לבית המשפט העליון, מיועדים להביא למטרה אחת ויחידה: למנוע מבית המשפט להתערב בהחלטות הממשלה והכנסת. הנימוק המרכזי: השופטים אינם נבחרים, ובדמוקרטיה השלטון מצוי בידי הנבחרים. אלא שזהו נימוק כוזב; הרי הימין בעצמו עותר לבג"ץ ומבקש שיתערב. לכן, הבעיה שלו איננה עם עצם ההתערבות, אלא עם הפסיקה. כלומר: המטרה איננה לשנות את השיטה אלא לשנות את התוצאות. לקבוע – כלשון הגששים – מי יהיה שחקנים, מי יהיה הנהלה, מי יהיה תוצאה ומי יהיה מזג אוויר. דמוקרטיה איננה שלטון הרוב, אלא שלטון העם. לרוב יש זכויות, אך אין הוא רשאי לרמוס את המיעוט. כדי להבטיח זאת, הדמוקרטיה מבוססת על שלוש רשויות ועל הפרדה ביניהן: מחוקקת, מבצעת ושופטת. ההפרדה כמובן אינה מוחלטת, אלא בנויה על איזונים: המחוקקים בוחרים את השרים ומאשרים את פעילותם; השרים קובעים את המדיניות ומבצעים אותה, כפוף לחוק; בית המשפט הוא הפרשן המכריע של החוק, ואנשיו נבחרים בשיתוף המחוקקים והשרים. אם בית המשפט אינו עצמאי, הוא אינו יכול להיות פרשן החוק. אם המחוקקים והשרים בוחרים לבדם את השופטים, הללו אינם יכולים להיות אובייקטיביים. כולם מבינים שזה בלתי אפשרי כאשר מדובר במשחק כדורגל, אבל משום מה יש הסבורים שזה רצוי כאשר מדובר במדינה. זה בדיוק מה שרוצים בימין: שופטים מטעם, שיתנו אור ירוק לכל פעולה של הממשלה ולכל החלטה של הרוב הכמעט-אוטומטי שלה בכנסת. זו המשמעות היחידה של שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון: אפשרות לעמוד על דעותיהם הפוליטיות, החברתיות והכלכליות, לבצע זובור ולפסול את מי שדעותיו אינן נראות לפוליטיקאים. ואל תגידו שזה מה שנעשה בארה"ב; המערכת שם שונה לחלוטין מזו הישראלית, בכל מובן שהוא, והיא היחידה בעולם בה יש שימועים כאלה. היללות של הימין נגד בית המשפט העליון מתעלמות מכמה עובדות. ראשית, 13 מבין 15 השופטים הנוכחיים מונו בימי ממשלותיו של בנימין נתניהו; 11 מתוכם – בידי יעקב נאמן ואיילת שקד. שנית, הרוב המכריע של העתירות לבג"ץ והערעורים המינהליים נדחים. שלישית, כאשר נמצאים בשלטון 12 שנים ברציפות – אך טבעי הוא שפסקי הדין יהיו בעיקר נגד הצד המחזיק בשלטון. רביעית, כדאי מדי פעם לקרוא את פסקי הדין לפני שמשתלחים בכותביהם, וגם לא יזיק לצטט במדויק את מה שנאמר בהם; לרוב זה לא נעשה. חמישית, כל השופטים, כולל שופטי העליון, נבחרים בידי ועדה בת ארבעה פוליטיקאים, שני נציגי ציבור של עורכי הדין ושלושה שופטים שנבחרו בדיוק באותה צורה; ואי אפשר לבחור לעליון בלי הסכמה של לפחות פוליטיקאי אחד. שיהיה ברור: שופטי בית המשפט העליון חייבים להיות עצמאים לחלוטין. אם המועמדים ייאלצו לעבור שימוע פומבי, הם יצטרכו לשאת חן בעיני הפוליטיקאים. על אחת כמה וכמה, אם הבחירה בהם תהיה כולה בידי הכנסת. זה מאוד ימצא חן בעיני הימין – הבטוח שהשלטון רשום על שמו בטאבו. אבל כאשר יום אחד הוא יאבד את השלטון (וזה לבטח יקרה, כי כך פועלת דמוקרטיה) – הוא יגלה שהעניק לשמאל את האפשרות למלא את בית המשפט העליון ב"שופטים של מרצ". אם בית המשפט העליון אינו עצמאי, הוא אינו יכול לאזן את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת – ולכן אותה מדינה איננה דמוקרטיה כהלכתה. זוהי מדינה בה השליטה מסורה, ללא בלמים, לידי הפוליטיקאים לבדם. הם יוכלו לסגור ולפתוח כרצונם את שערי המדינה. הם יוכלו להעסיק את תומכיהם ולפטר את יריביהם. הם יוכלו לשלול זכויות ממיעוטים אתניים. הם יוכלו לצנזר מופעי תרבות. אם זה מה שהימין הישראלי רוצה, אזי הוא הופך לפשיסטי.

נעבור לשמאל. יאיר לפיד אינו שולל קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת, ומיקי לוי אפילו אומר שנציגיה יוכלו להיות שרים בממשלת לפיד. המפלגה הזאת שוללת את קיומה של ישראל כמדינה יהודית וחברים בה תומכים בטרור, גם אם הם דואגים לעשות זאת בצורה שלא תאפשר למנוע מהם להתמודד בבחירות. המפלגה הזאת רוצה את "מדינת כל אזרחיה", בה לא יהיה שום ביטוי מעשי להיותה מדינת הלאום של העם היהודי. המפלגה הזאת רוצה מדינה פלשתינית בגבולות 1967, שמשמעותה סכנה קיומית למדינת ישראל. המפלגה הזאת רוצה את זכות השיבה, שתחסל את המדינה היהודית. אבתיסאם מראענה, מועמדת מפלגת העבודה, אינה רחוקה מאותן דעות. מאחר שבשמאל מאוד אוהבים לצטט את מגילת העצמאות ואת הבטחת השוויון הכלולה בה, הבה ונזכיר לו עוד כמה משפטים מרכזיים מתוכה. היא פותחת: "בארץ ישראל קם העם היהודי". היא מזכירה שהעם היהודי "לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית" ומדברת על "קשר היסטורי ומסורתי" ביניהם. המגילה מציינת את השואה כהוכחה של "ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל". וכמובן – לב-ליבה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". היא מסיימת בהזכרת "המערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל" וב"ביטחון בצור ישראל". המדקדקים יאמרו, כי המילה "יהודי" על הטיותיה מופיעה 19 פעמים במגילת העצמאות, בעוד המילה "דמוקרטיה" אינה מופיעה אפילו פעם אחת. זהו דקדוק-סרק, כי המגילה בהחלט קובעת בצורה ברורה ביותר שישראל תהיה דמוקרטית. אך ודאי שיש משמעות לכך שמנסחיה חזרו שוב ושוב על המילה "יהודי" – כי זהו ייחודה של ישראל: המדינה האחת והיחידה של העם היהודי. בלי זה, לא הייתה שום סיבה להקים אותה. מי שכופר ביסוד-היסודות הזה של מדינת ישראל, אינו יכול ליטול חלק בשלטון עליה. זה עניין של היגיון קיומי פשוט. העובדה שבג"ץ מאפשר לח"כים כאלו לשבת בכנסת, היא תוצאה של הליך הפסילה העקום שאינו שומע ראיות; לא זה הנושא כאן. וגם אם אישים כאלה מכהנים בכנסת, הם אינם יכולים בשום צורה שהיא להיות חברים בממשלה (ואני לא מדבר על תקופת חירום נקודתית כמו הקורונה). מי שמוכן לצרף אותם לממשלתו, מוכן לתת דריסת רגל וגישה לסודותיה הכמוסים ביותר של המדינה, למי שרוצים להרוס אותה. זה טירוף מוחלט. אז כיצד בוחרים? מהי הסכנה הגדולה יותר? יש שיאמרו: הרע במיעוטו הוא מדינה יהודית, גם אם היא איננה דמוקרטית לחלוטין – כי בלי מדינה יהודית, השואה עלולה לחזור על עצמה. שיש שיאמרו: החשש מפני הפגיעה בדמוקרטיה הוא מיידי, בשל התוכניות ההרסניות של מועמדים בימין, בעוד החשש ליהדותה של המדינה הוא ערטילאי, משום שמדובר באפשרות למיעוט מבוטל בקואליציה והממשלה. כל אחד יעשה את החשבון והאיזונים שלו. וכולנו חייבים לשאול את עצמנו, כיצד הגענו למצב הזה וכיצד נחלצים ממנו.