"שְׁפֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל-הגּוֹיִים שֶׁלּאֹ יְדָעוּךָ". אמירה זו מציעה רעייתי שנקרא בליל הסדר עת נסב עם ילדינו ונכדינו לשולחן הסדר ונקרא מהגדה של פסח. בימים שמיליוני אנשים ברחבי העולם מתמודדים עם אימת מגיפה הקוטלת חיים, מבקשת רעייתי להעדיף את האהבה על פני
"שְׁפֹך חֲמָתְךָ עַל-הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ".
כללי סדר פסח מנוסחים בספר ההגדה ומנחים אותנו בעת מזיגת כוס לאליהו הנביא לומר: "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ על הַגּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ, וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ, ...שְׁפוֹךְ עֲלֵיהֶם זַעַמְךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׁיגֵם" ו..."תַּשְׁמִידֵם". אמירה זו מספר ירמיהו י' 25 ומובאת גם בספר תהילים ע"ט 6 בשינו קל: "שְׁפֹך חֲמָתְךָ אֶל-הַגּוֹיִים..." ניתן להבינה על-רקע מאורעות, כשהנביא היה עֵד ב-586 לפנה"ס לגילויי פורענות של גדודי נבוזראדן, שר טבחים של נבוכנצאר מלך בבל, שטבחו בתושבי ירושלים, חרשו את בתיה ושרפו את בית המקדש.
הנביא ראה שיירות פליטים, היוצאות אל הבלתי נודע בגלות רחוקה. מתוך גיא ההריגה הנפרס לעיניו עלתה התפרצות זעם ושימוש בפועל בזמן ציווי לכתובתו של אלוהי ישראל - "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל הַגּוֹיִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ". מה אתה רוצה מאתנו. מדוע חמת זעם זו מגיעה לנו - "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ עַל מִשְׁפָּחוֹת אֲשֶׁר בִּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ".
היום אינני מבקש להניח התפרצות זעם רווית כעס מוצדק כנדבך בנדבכי ההוויה של כל תא משפחתי, במארג של הגדת הפסח - "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ לְדוֹרוֹת". אסור לתת לקול של "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ" לנווט את סיפור תשוקת החרות שלנו, בני העם היהודי.
לא אצטרף לדרישה לשפוך זעמו של בורא עולם על כל המשפחות, שלא ידעו אותו בחג המסמל את ניצחון הצדק על הרשע, את ניצחון עם עבדים היוצא מעבדות לחיי חרות.
אני מגלה הבנה לאמירה, שנאמרה מנהמת לב שבור של ירמיהו לנוכח מראות האימה, אבל אני חייב לשאול את עצמי, האם אני מעביר לדורות הבאים מורשת של שנאה ונקם או מורשת של ציווי אהבה ובניית עתיד ללא שנאה וללא נקם. אני דוחה מכל וכל תפיסה, המבקשת לגדל דור על ברכי שפוך חמתך. בחירתי ב"שְׁפוֹך אַהֲבָתְךָ". צר לי, שבסיום התפילה בבית הכנסת מודגש "עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ לַאֲדוֹן הַכֹֹּל ... שֶׁלֹּא עָשַּׁנּוּ כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, שֶׁהֵם מִשְׁתַֹּחֲוִים לָהֶבֶל וְלָרִיק. וַאֲנַחְנוּ מוֹדִים לְמֶלֶך מַלְכֵי הַמְּלָכִים..."
אינני רואה במאמינים בני דתות אחרות כאנשי הבל וריק. הם עבורי בני אנוש, שאני חש כבוד לתרבותם. בסדר פסח אל לנו לשאת פנים אל "שְׁפוֹך חֲמָתְךָ", אלא לפתוח צוהר לקראת מציאות של שכנות טובה בין עמים. להתגבר על מורשת איבה כדוגמת מה שנקרא אחרי חג הפסח במגילת רות בחג שבועות, עת ארץ מואב בירכתי עבר הירדן המזרחי פותחת שער לפליטי רעב ישראלים מהעיר בית לחם. ארץ מואב סעדה פליטי רעב מישראל מספר שנים. נרקמה מערכת יחסים אנושית בין אישה מואבייה ואלמנה עברייה.
לעולם הערכים של "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" לדור הצעיר, הנוטל את מקל הדורות, בל ננכס "שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ". נמיר את האיבה בִּ"שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ עַל הַגּוֹיִים בַּאֲשֶׁר הֵם" ו"בִּפְרוֹס עַל כֻּלָּנוּ סֻכַּת שָׁלוֹם".
אשתי הזכירה לי, שההשראה לאימוץ הפסוק "שְׁפוֹךְ אַהֲבָה עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ" היא קיבלה ממפגש קצר אך מרגש, שהיה לנו עם הרב של הישוב תקוע, הרב מנחם פורמן ז"ל, על פני המצוק של נחל צין במדרשת בן-גוריון בשדה בוקר. בשעת בוקר מוקדמת, כשכבוד הרב, למרבה הצער והכאב, ישב על כיסא גלגלים ניהלנו שיחה קצרה עם הרב, בה הביע דעתו על שיר שהוקרא יום קודם לכן בפסטיבל ימי שירה במדבר שנערך במדרשה. באותה שיחה קצרה קרא הרב פסוקים מפרק ע"ט בספר תהילים ע"ט והוסיף: "שְׁפוֹך אַהֲבָתְךָ עַל גּוֹיִים שֶׁלֹּא יְדָעוּךָ וּבְשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ".
בימים אלו, כשאימת המגיפה קוטלת חיי אלפים ברחבי העולם ואינה פוסחת גם עלינו בירושלים - נרבה לשנן ולשיר - "שְׁפוֹךְ אַהֲבָתְךָ".