תם הסיבוב הרביעי של בחירות בתוך שנתיים, ואנו באותו המקום, לכאורה. הרוב עסוק בחישובים האין-סופיים איך מרכיבים קואליציה. עד כמה הציבור מודע לעובדה שארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים הן אסון לדמוקרטיה? למרבה הפלא, רוב האזרחים מודע לאסון הפוקד אותנו אך הוא אדיש לגבי תוצאותיו הצפויות. אם לא יימצאו אנשים אחראיים שיצילו אותנו, נמשיך להידרדר תהומה. מי שלא חווה אף פעם דיקטטורה או שלא למד על אודותיה, אינו מבין מה מצפה לנו. "מורה הדרך" שהביא אותנו למצב הנוכחי הוא לא אחר מאשר בנימין נתניהו. מאז עלייתו לשלטון ב-1996 נתניהו חותר בעקביות לחסל את הדמוקרטיה הישראלית על-ידי חיסולם של מוסדות המדינה המסמלים יותר מכל את המשטר הלא-נוח לו. בעיצומן של ההפגנות נגד אוסלו, ההשתוללות של צעירי תנועת כהנא צעדו צעד אחד קדימה, אל המעשים:

• על מכוניתו של רבין התנפלו כמה מהמפגינים והכו בה באלות ובאגרופים, שלא בנוכחותו. איתמר בן-גביר אף תלש ממנה את הסמל. מאוחר יותר זיהו המפגינים את מכוניתו של שר השיכון בנימין בן-אליעזר בדרכה למשכן הכנסת. הם התנפלו עליה וטלטלו אותה בכוח. בן-אליעזר נכנס למשכן הכנסת כולו חיוור, ואמר שמעולם לא היה קרוב למוות כמו דקות אחדות קודם לכן. על-פי מיכאל קרפין ועינה פרידמן ‏1999, בן-אליעזר ניגש לבנימין נתניהו ואמר לו: "עליך לרסן את אנשיך, אחרת זה ייגמר ברצח. ניסו לרצוח אותי עכשיו". כשנתניהו הגיב בחיוך, הוא אמר לו: "אני מציע לך למחוק את החיוך שלך מעל הפנים. האנשים שלך מטורפים. אם יירצח מישהו, יהיה דמו בראשך" [משה הלינגר ויצחק הרשקוביץ, ציות ואי ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר, עמוד 101].

אז מה הפלא ש-25 שנה לאחר אותו אירוע ועוד רבים אחרים, נתניהו כראש ממשלה בצרה, פונה לבן-גביר כדי להיות שותפו? נתניהו ובן-גביר שותפים מלאים לאידאולוגיה האנטי-דמוקרטית, אפשר לומר פשיסטית שבאמצעותה הם מקווים להשיג את האינטרסים שלהם. שתדלנותו של נתניהו עבור בן-גביר ומפלגתו כדי להיכנס לכנסת, היא לא פחות מיריקה בפרצופה של הדמוקרטיה! ואם אלה וכל מעשיו מאז הוא ראש ממשלה למיטוט שלטון החוק, העבירות החמורות בהן מואשם, מאמציו הבלתי נלאים לא לעמוד למשפט, אינם מספיקים, תוסיפו את פרשת הצוללות שלא הגיעה כלל למיצויה למרות היותה הפרשה הביטחונית החמורה ביותר מאז כינון המדינה, הטיפול בקורונה ועוד. במדינה נורמלית, האיש היה מזמן מחוץ לפוליטיקה. תומכיו יבוא בטיעון כביכול מנצח: הרוב בחר בנתניהו והליכוד. הטיעון הוא מופרך לחלוטין. ראשית, הליכוד לא זכה ברוב המנדטים אלא 25% בלבד. שנית, בחירות חופשיות אינן מהוות העיקרון הדמוקרטי היחידי. ישנם עוד רבים, ובאלה נתניהו לא עמד... נתניהו גיבש סביבו חבורת פוליטיקאים שלא הייתה מביישת משטרים פשיסטיים. מירי רגב, לוין, אוחנה, אדלשטיין, ועוד ועוד... אלה לא פוליטיקאים הרוצים באחדות, לא בחיים משותפים אלא ההפך הגמור. נתניהו הוא משיחם, מושיעם, לכן מותר לעשות עבורו הכל, כולל חיסול הדמוקרטיה הישראלית. דקות לפני כתיבת שורות אל שמעתי במקרה את סגן השר מש"ס, יצחק כהן. לא להאמין: האיש אומר בקולו, בפני כל העם, שהוא מוכן לשבת עם מפלגת רע"ם, "כי המדינה קודמת לכל". אוזניים תצלינה!!! פתאום תומכי חמאס כשרים להיות חלק מן הממשלה??? הבושה אבדה! מתברר שכל טריפה ונבלה אפשר להכשיר. הכל עניין של מחיר... האופוזיציה לנתניהו מתחילה לקדם חוק שימנע מנאשם בפלילים להתמודד לראשות הממשלה. בתגובה, "גוש שינוי - מונח מכובס לגוש אנטי-דמוקרטי. השינוי היחיד שהם רוצים הוא חוקים לסינון מועמדים שקיימים רק באירן". באירן??? באירן המנהיג הרוחני אינו עומד לדין גם אם ישנם חשדות בפלילים נגדו. באירן זורקים לכלא או מחסלים מתנגדים פוליטיים. באירן שולט חוק השריעה ואילו אצלנו רוצים שותפיו של נתניהו לכונן מדינת הלכה במקום דמוקרטיה. באירן מחסלים מתנגדים פוליטיים. בישראל היה ראש אופוזיציה וקהל רב שהסיתו עד שראש ממשלה נרצח. עתה הם מלינים. משברים פוליטיים מן הסוג שישראל חווה כעת אינם מבשרים טובות. החברה הישראלית מצאת פסיעות מעטות מפני תהום הטוטליטריזם. שומה על מנהיגי הציבור הליברליים להציל אותנו מעונשם של אלה.