בשנת 2016 היו בעולם 40.3 מיליון "עבדים מודרניים" – מי שמועסקים בכפייה ומי שאינם זוכים לשכר ותנאים הוגנים מינימליים. 73% מהם היו נשים – לא מפתיע, בהתחשב בעובדה שהזנות היא אחד ה"ענפים" העיקריים בהם העבודה היא כפויה. לכך יש להוסיף 15.4 מיליון בני אדם שהוכרחו להינשא בניגוד לרצונם; גם כאן ניתן לשער שמדובר בעיקר נשים, וליתר דיוק – ילדות ונערות. אלו הם הנתונים מעוררי החלחלה שפרסם בשנת 2018 הארגון Walk Free Foundation שהקים אנדרו פורסט, אחד העשירים ביותר והנדבנים ביותר באוסטרליה, והם העדכניים ביותר כיום. כפי שנראה בהמשך, ההערכה היא שהקורונה החמירה עוד יותר את המצב. יהיו שיאמרו, שבמבט כלל-עולמי – זה לא נורא, כי מדובר על פחות מ-0.5% מאוכלוסיית העולם. אך אם לכל מובטל שיעור האבטלה הוא 100% (כפי שאמר פרנקלין דלאנו רוזוולט בשנות השפל הגדול), על אחת כמה וכמה שלכל עבד השיעור הוא 100%. יתרה מזאת: כאשר האנושות כבר מזמן הגיעה לירח ושולחת את זרועותיה למאדים; כאשר ניתן לראות כל פינה בעולם בשידור חי; כאשר מידע עובר מקצה לקצה במהירות האור – אפילו עבד אחד הוא חרפה שיש להילחם בה עד חורמה. ובהמשך נראה, שדווקא ההתפתחויות הטכנולוגיות מעצימות את העבדות – כשם שנעשה בהן שימוש לרעה בתחומים נוספים. יציאת מצרים, אותה אנו מציינים בשבוע הקרוב, היא אחד האירועים החשובים ביותר בתולדות האנושות. עם שלם של עבדים התקומם נגד משעבדיו, גבר עליהם ויצא לחרות. לא היו לכך תקדימים לפני כן, ואין הרבה עמים ששחזרו זאת לאחר מכן. החרות היא הערך האנושי מספר אחת, כי בלעדיה האדם והמשפחה והקהילה והחברה נתונים לגחמותיהם של פושעים ורודנים. במובנה הרחב – חופש הביטוי, חופש ההצבעה, חופש התנועה – החרות העולמית נמצאת בירידה מדאיגה, וגם בישראל יש מי שפוגעים בה ומי שיוצאים נגד מגיניה. בשורות הבאות אנו עוסקים בחירות במובנה הצר – החופש האישי הבסיסי ביותר לבחור היכן לעבוד והזכות האנושית הבסיסית ביותר לרווחה, בריאות וחיים. 3,500 שנה אחרי יציאת מצרים, המלאכה רחוקה מלהסתיים.

נתחיל מדוח העבדות של Walk Free Foundation. הנתון המשמעותי ביותר בו הוא ציון הסיכון לעבדות, המורכב מחמישה משתנים: משילות (יציבות פוליטית, תגובת הממשלה לממצאי הדוח, הביטחון הפיזי של נשים, זכויות פוליטיות, איכות הרגולציה, זכויות בעלי מוגבלויות והגישה לנשק), העדר מענה לצרכים בסיסיים (תת-תזונה, רשת ביטחון סוציאלי, יכולת ללוות כסף, שחפת, גישה למים נקיים, מספר משתמשי הסלולר), חוסר שוויון (היכולת לקבל סיוע חירום, פשיעה אלימה, מדד ג'יני לשוויון, אמון במערכת המשפט), קבוצות מוחלשות (מהגרים, מיעוטים, חד-מיניים) והשלכות של עימותים (טרור, עימותים פנימיים, פליטים). הדבר מלמד, כי העבדות המודרנית נובעת ומושפעת משורה ארוכה של גורמי רוחב. בדירוג הזה ישראל מקבלת 36.4 נקודות מתוך 100, והמכון מצא, כי בשנת 2016 היו בה 31,000 עבדים מודרניים. טיפולה של הממשלה בבעיה קיבל את הציון BB, שהוא רק החמישי בדירוג. לא סיבה למסיבה, למרות שאנחנו הרבה יותר טובים משכנינו: במדינות ערב הסיכון הוא 57 נקודות והטיפול הממשלתי מקבל רק CCC (הדרגה השביעית). קצת יותר רחוק, באפריקה, המצב גרוע במיוחד עם 62 נקודות וטיפול ממשלתי בדרגה CC (השמינית). אבל אנחנו הרי חלק מן העולם המערבי המפותח, ולשם עלינו להשוות את עצמנו. ובכן, באירופה ומרכז אסיה הסיכון הוא רק 28 נקודות והתגובה הממשלתית זהה לשלנו – BB. באמריקה על שני חלקיה הסיכון גבוה בהרבה – 41, אבל זה ודאי נובע מהחיבור בין דרום היבשת ומרכזה לבין צפונה; לעומת זאת, הטיפול הממשלתי מקבל ציון גבוה יותר של B. גם בהשוואה בין מדינות אין לישראל במה להתגאות. נכון שבמקומות רבים המצב יותר גרוע ולפעמים הרבה יותר גרוע: 93.9 באפגניסטן, 64.5 באתיופיה, 60.4 במצרים, 58.9 בלבנון, 49.9 בירדן, 46.3 בסעודיה. באופן קצת מפתיע, סיכון העבדות בהודו (55.5) וברוסיה (51.6) גבוה מאשר בסין (50.6). לעומת זאת, אנחנו רחוקים מהמצב במדינות המתקדמות, שבהן הסיכון נמוך בהרבה מאשר אצלנו. כך למשל באיטליה (28.3), פולין (24.4), ארה"ב (15.9), צרפת (15.3), בריטניה (11.1), גרמניה (10.4) והולנד (6.1). הסיכון הנמוך ביותר קיים בדנמרק: נקודה אחת מתוך 100. המחקר גם כימת את שווי המוצרים שהם תפוקתם של עבדים מודרניים ואשר יובאו בשנת 2016 ל-20 המדינות המובילות (G20). מחשבים וטלפונים סלולריים נמצאים במקום הראשון (200.1 מיליארד דולר), אחריהם – בגדים (127.7 מיליארד דולר), במקום השלישי דגים (12.9 מיליארד דולר), ולאחר מכן קקאו (3.6 מיליארד דולר) וקני סוכר (2.1 מיליארד דולר). ארה"ב ייבאה מוצרים של עבדים ב-144 מיליארד דולר, ואחריה באו יפן (47 מיליארד דולר), גרמניה (30 מיליארד), בריטניה (18 מיליארד) וצרפת (16 מיליארד). מה שמלמד, שהעבדות המודרנית משתלמת מאוד למי שמצליח להתעלם ממנה.

בשנת 2016 התכנסו בוונציה יזמי אופנה, והעתידן ההולנדי לי אדלקרוּט הפתיע אותם בשאלה נוקבת: "איך יכול להיות שבגד עולה פחות מכריך? איך יכול להיות שמוצר שצריך לזרוע, לגדל, לקצור, לאסוף, למיין, לטוות, לחתוך, לתפור, לסיים, לצבוע, למתג, לארוז ולשלוח – עולה רק כמה אירו?". התשובה ברורה: חלק ניכר מהתהליך מבוצע בידי עבדים באסיה – בסין, הודו ומדינות נוספות באיזור. הדבר בולט במיוחד בתחום הכותנה, חומר הגלם העיקרי של הענף: במשך שנים מתבסס המודל העסקי של היצרנים על שכר אפסי לעובדים כדי למקסם את הרווחים, כתב החודש בניו-יורק טיימס אימראן עאמד, איש עסקים ופעיל חברתי בולט בענף האופנה. זהו למשל המצב בבנגלדש, בה עובדים 4 מיליון איש בתחום האופנה ורבים מהם משתכרים רק מעט מעל שכר המינימום; פעילים חברתיים שם טוענים, שהשכר צריך להיות כפול כדי לאפשר חיים בכבוד. למרבה התדהמה בחודש יולי אשתקד חשף סאנדיי טיימס, כי פועלים במפעל בגדים בעיר האנגלית לסטר מקבלים 3.50 ליש"ט לשעה – 40% בלבד משכר המינימום. עאמד מדגיש, כי גם מותגי יוקרה כמו דיור ואיב סן-לורן שותפים לפשע: כמעט כל הבגדים שלהם מיוצרים בידי עבדים מודרניים, ורק התפירה נעשית באירופה כדי לעמוד בכללי המקור מבחינת מכסים. ענף האופנה הוא דוגמה בולטת לדרך בה הקורונה החמירה עוד יותר מצב שהיה איום ונורא כבר לפניה. לדברי עאמד, מיליוני עבדים מודרניים בתחום זה ספגו את המכה הקשה ביותר כאשר המגיפה התפשטה, הממשלות הטילו סגרים וההזמנות נעצרו. בעלי מפעלים בקמבודיה, וייטנאם, הודו ובנגלדש סגרו את שעריהם ושלחו את העובדים הביתה ללא תשלום. בסין התחברה הקורונה לדיכוי השיטתי של האויגורים – בני המיעוט המוסלמי שרובם חיים במחוז שינגיאנג. הכותנה הסינית מהווה 20% מהתפוקה העולמית, ו-85% ממנה מגיעים ממחוז זה. בשנים 2019-2017 העבירו השלטונות בכפייה 80,000 מבני החבל לבתי חרושת ברחבי סין, והגירושים נמשכו גם בחודשי הקורונה.

נישאר בסין בעזרת הספר "Made in China" שכתבה העיתונאית החוקרת אמליה פאנג. הציר המרכזי של הספר הוא סון יי, חבר "פאלון גונג", אשר נחטף לעבודות כפייה בעשור הראשון של המאה הנוכחית. עבודתו הייתה לייצר מדי יום 160 פטריות נייר. עד כמה זה קשה? אצבעותיו של יי נחתכו מן הנייר, הפצעים הזדהמו והוא התקשה לעמוד במכסה. הוא ישן לכל היותר ארבע שעות היממה וכל מזונו היה מרק ירקות מסריח. שמו של יי נודע במערב כאשר התגלה פתק של קריאה לעזרה – אחד מני רבים שהחביא בתוצרתו. הוא שוחרר ב-2010, אבל מת אחרי שבע שנים בגלות באינדונזיה. הטענה המרכזית של פאנג היא, שתרבות הצריכה המערבית הופכת את ההסכמה שבשתיקה עם העבדות המודרנית לחלק מאורח חיינו. לא רק שרשרת האספקה וחמדנות תאגידית נושאות באחריות, אלא גם אנחנו – מי שרוכשים את המוצרים הללו. "הרגלי הצריכה שלנו מאלצים את היצרנים לנהל חיפוש מתמיד אחרי דרכים לקצר את הזמן בין העיצוב, הייצור וההפצה". התוצאה היא לחץ על המפעלים הסינים לייצר בגמישות ובזול, והללו מצידם מחפשים דרכים לחסוך בהוצאות העבודה – ומוצאים אותן בבתי הכלא. למרות שיצרנים רבים עורכים ביקורות אצל קבלני המשנה שלהם, יהיה עליהם להוציא הרבה יותר כדי שהביקורת הללו יהיו משמעותיות – משום שגם לקבלני המשנה יש קבלני משנה, כך שמספרם האמיתי הוא עצום. פאנג מסיימת את הספר בשאלה שהיא עצמה מתקשה לענות עליה, כותב ניו-יורק טיימס בסקירתו עליו: כיצד מפשרים בין עוצמתה הכלכלית של סין לבין דיכוי זכויות האדם בה? אפילו בזמן מלחמת הסחר שיזם הנשיא דונלד טראמפ, המסחר בין ארה"ב לסין הגיע לשיא ב-2020. האיחוד האירופי חתם עימה בדצמבר שעבר על הסכם סחר נרחב. לדברי פאנג, הצרכנים יכולים לפעול: ללחוץ על היצרנים, לגנות אותם ברשתות החברתיות. אבל אם ממשלות וחברות לא יכולות להתנגד לעסקה כדאית עם הסינים, קשה להניח שהצרכן יוכל לעשות זאת.

מי שחושב שהעבדות המודרנית היא עניין של זנות בשולי הכבישים ושל מתפרות במרתפי בתים, כדאי שיעיין בדוח השנתי של נציבות האו"ם לזכויות אדם בנושא זה. נכון, זהו גוף אנטי-ישראלי ואף אנטישמי, אך יש בו גם אנשי מקצוע שעושים עבודה חשובה – והדוח הזה, שהוגש אשתקד לעצרת הכללית של האו"ם, הוא חלק ממנה. אחד הפרקים בו עוסק בחלקו של הפשע המאורגן בעבדות זו. ארגוני פשיעה מעורבים בסחר בבני אדם ובהעסקה בכפייה של עובדי מין, קבצנים, יצרני סמים ומבריחיהם, נישואין בכפייה והונאות בקבלת קצבאות. הארגונים הללו מתוחכמים מאוד ועושים שימוש נרחב בטכנולוגיה מודרנית כמו רשתות חברתיות, ה"דארקנט" ואמצעי תקשורת מוצפנים. במקביל, הם אוספים מודיעין ופועלים בדרכים ה"קלאסיות" של אלימות, שחיתות והלבנת הון. הנציבות מודה, כי חסר מידע רב וחשוב על האופן בו פועלת הפשיעה המאורגנת בתחום העבדות המודרנית. היא מתכוונת לשים דגש בשנים הבאות על איתור שיתופי פעולה בין ארגוני פשיעה, ועל האופן בו הם מתערבים בשוק העבודה כדי להפיק רווחים. מאפיין נוסף: רבים מארגוני הפשיעה מפעילים עסקים חוקיים, כולל לשם הלבנת הון – בארים, מסעדות, מלונות, בתי קזינו, נדל"ן, מסחר, תחבורה, בנייה, שירותים כספיים – ומעסיקים בהם עובדי כפייה. נותני שירותים מקצועיים כמו עורכי דין ורואי חשבון הופכים לחלק מעסקים אלו, לעיתים בתמימות ולעיתים כמשתפי פעולה. התוצאה היא רשת סבוכה של קשרים בין עסקים חוקיים ובלתי חוקיים המעסיקים עבדים מודרניים, רשת המצריכה בחינה קפדנית כדי שניתן יהיה לנקוט צעדים יעילים. גם כאן הקורונה יצרה בעיות חדשות. דוח של האיחוד האירופי מציין, כי עבריינים ניצלו את המגיפה כדי להגדיל את רווחיהם ולהעצים פעולות פליליות מסוימות, כמו סחר בבני אדם. ההשלכות הכלכליות של המגיפה פגעו בצורה קשה במיוחד במשתייכים לקבוצות החלשות ביותר, והיורופול (ארגון המשטרות של האיחוד האירופי) צופה שהקורונה תרחיב את הסכנה שהם ינוצלו בידי עבריינים. חשש בולט הוא מהתרחבות הסחר בעובדי מין, בשל הפסקת הפעילות של בתי הבושת החוקיים בחלק ממדינות אירופה. במקביל נמשך הסחר בבני אדם כעובדים זולים, במיוחד בענפים שהפיקוח עליהם חלש יחסית – חקלאות, ייצור מזון והסעדה.

נבחרת ישראל בכדורגל פתחה אמש (25.3.21) את מוקדמות גביע העולם. קרוב לוודאי שגם את המונדיאל הזה השחקנים שלנו יראו מהבית, אך אולי לפחות מבחינה מוסרית – מוטב שכך. משום שאת המתקנים שיארחו את המשחקים בקטאר בשנה הבאה, בונים עבדים המשלמים בחייהם. דוח של ארגון אמנסטי שפורסם אשתקד קבע, כי הפועלים מקבלים דולר או שניים לשעה – ולפעמים אינם מקבלים שכר כלל. אלו שעבדו באצטדיון אל-בייאט, האמור לארח את חצי הגמר, עבדו שבעה חודשים ללא תשלום. קטאר זכתה באירוח הטורניר בזכות תשלומי שוחד נדיבים לבכירי פיפ"א, שהסכימו להעניק את אחד משני אירועי הספורט החשובים ביותר בעולם למדינה קטנה, בעלת אקלים קשה והעדר כל מסורת ספורטיבית בכלל ובכדורגל בפרט. כדי להקים מאפס בלב המדבר את המתקנים הדרושים, קטאר הביאה פועלים ממדינות עניות במיוחד באסיה ובאפריקה. הללו שילמו סכומים גדולים למתווכים שהבטיחו להם משרות מכניסות, ולמעשה הפכו לעבדים שלהם. הם חיים בצפיפות רבה (ושיכוניהם הפכו למדגרות קורונה קטלניות) ואינם יכולים לעבור למעביד אחר או לבקר את משפחותיהם בלא רשות. קטאר יכולה בקלות לשלם הרבה יותר: התוצר לנפש בה היה אשתקד התשיעי בגובהו בעולם והיקף קרן ההשקעות הממשלתית שלה הוא 350 מיליארד דולר. גם פיפ"א יכולה לסייע; ההכנסות שלה מן המונדיאל יהיו מיליארדי דולרים. תשלום של שכר הוגן לפועלים יעלה להן גרושים. אבל הן לא עושות זאת, כי לאיש לא אכפת מן המצב הנוכחי, למרות שמאות ואולי אלפי פועלים מתו בתאונות עבודה ובשל התנאים הבלתי-אנושיים. לזה דווקא יש פתרון: חרם מצד הנבחרות הגדולות וארגון טורניר מקביל משלהן. איש לא יצפה במונדיאל בלי גרמניה, צרפת, איטליה, אנגליה, ספרד, ברזיל וארגנטינה – וכולם יצפו בהן משחקות זו נגד זו. פיפ"א לא תעז להרחיק אותן, וגם אם כן – הן יוכלו להקים בקלות ארגון משלהן, אליו ודאי יצטרפו עוד נבחרות טובות (כמו ליגת האלופות). זה לא יהיה עירוב של פוליטיקה בספורט; זה יהיה שימוש בספורט למטרה אנושית ראויה ביותר: מאבק בעבדות.