מפרשת השבוע אני נוטל את השתיקה הצועקת של הכהונה נגד גדיעת חיים. אני נוטל את השתיקה הרועמת, שנועדה רק לקדש את החיים, ולא להעלותם קורבן על מזבח מלחמות כוחניות. כשאני קורא את הפרשה, מלווה אותי פסוק מסוף פרק ט' בספר קוהלת - "טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" - הערך העליון בחיינו חייב להיות קדושת החיים ולא המתתם במלחמות. למען ערך עליון זה יש להפעיל את חוכמת השיח ואת תבונת הדיאלוג, רק כדי למנוע מציאות חיים מדממת, שיש לה מחיר של שכול, אלמנות ויתמות.
מתוך שלל האירועים בפרשת שמיני, אותה אנחנו קוראים בשבת שלאחר ליל הסדר, אני נאחז בשתיקה הרועמת של אהרון הכוהן לנוכח גדיעת חיים כואבת. פרשת שמיני, הפרשה השלישית בספר ויקרא, מתחילה בספר ויקרא, פרק ט' פס' א' ומסתיימת בפרק י"א פס' מ"ז. במשך שבעה ימים ולילות לא יצאו אהרון ובנין מפתח אוהל מועד, שבעה ימים המהווים תחליף לקראת רגע השיא ביום השמיני. ממש לפני רגע השיא, שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, "הִקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵש זָרָה, אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אוֹתָם" (י' פס' א'). שני בני אהרון, נדב ואביהוא, הניחו אש זרה. המשכן, שהעם כה ציפה לתקומתו, הפך ברגע אחד למלכודת מוות.
קרבת האל, שהעם ייחל לה וציפה לה בכיליון עיניים, הפכה לאימת אש מבעיתה וממיתה. משפחת הכהונה שהייתה עד כה מורמת מעם, בעלת מעמד נשגב, הפכה למשפחת שכול והלם. הפרשנות נכנסת למצוקה קשה בבואה להסביר את משמעות האש הזרה.
רבים הם הפירושים. קשה להתעלם ממחלוקות רבות בפרשנות חז"ל. כל פרשן מחייב עצמו לשאול מה היה חטאם של בני אהרון? ובעיקר מה עשה את האש שהקריבו להיות אש זרה? הרי הם לא בנו מזבחות, לא עשו עגל זהב, לא בנו אליל, אם כן מה היה באש שהפך אותה לאש זרה.
מבלי שאקבע עמדה מחייבת או שוללת כלפי הים הגדול של הפירושים, המציף אותנו כלפי השאלות שציינתי, אני נוטה לקבל שבסיפור הזה ובסיפורים דומים לו במקרא פגשנו סיפורים אתיולוגיים, המסבירים תופעה בטבע.
סיפורים שמציגים בפנינו את האתגר להמשיך לנהל את חיינו, כשהטוב ורק הטוב נמצא בבסיס קיומנו. זאת למרות שלל אסונות טבע, שאין לנו הסבר להם. אנו חסרי אונים כלפיהם כדוגמת היותנו חסרי אונים כיום מול אימת מוות המשתוללת בעולם עקב מגיפת הקורונה. אימה שאנחנו חווים כיום.
אש אכזרית
למרות חוסר האונים שלנו כחברה אנושית מול תגובות קשות ונעלמות של איתני טבע המכלים כל מה שנקרה בדרכם, הרי השמירה על הטוב, השמירה וההקפדה על ערכים מוסריים היא חובת יסוד לקיומנו כחברה אנושית. גם כשאנו ניצבים מול איתני טבע בלתי מפוענחים, המכלים את כל מה שיצרנו כחברה אנושית, עלינו לחתור להשתית את חיינו על אדנים ערכיים ומוסריים,
כשהטוב הוא הצופן והקוד המכתיב את חיינו.
אני מוצא לנכון להתמקד גם בשתיקת אהרון לנוכח מות שני בניו בנסיבות, שאינן ברורות לו כאבא לילדים, כשלפתע היקרים לו ביותר, ילדיו, יוצאי חלציו, הם אינם בין החיים.
זו שתיקת דורות של אבות ואימהות, שמעלים את בניהם כקורבנות בנסיבות של אש אכזרית קוטלת ושורפת חיים, שלא תמיד נהירה להם טיבה של האש. זו שתיקה זועמת של אימהות ואבות השואלים מדוע הוצתה האש, האם ניתן היה למנוע אותה, במיוחד אם האש המכלה היא אש מלחמות, ההופכות פרי בטן כקורבן עולה חי העולה על המוקד.
אחרי התעשתות והפוגה קלה פונה משה לאיתמר ואליעזר, שני בני אהרון הנותרים, להמשיך במלאכת הקורבנות - "קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאַנְשֵׁי ה' וְאִכְלוּהַ מִצְוַת הָאֵל אֵצָל הַמִּזְבֵּחַ, כִּי קוֹדֶש קוֹדָשִׁים הוּא" (י', פס' י"ב). החיים חייבים להמשיך. למרות השכול אהרון ושני בניו הנותרים, איתמר ואליעזר, חוזרים למלאכתם.
למרבה הכאב, דבר מה השתבש. כנראה, מתוך תגובה אנושית של כאב וצער לא אכלו איתמר ואליעזר מהקורבן. הם שורפים את קורבן החטאת במקום לאכלו. יהיה מי שיראה כאן שיבוש, טעות, יהיה מי שיראה כאן אי-ציות, אי-מילוי הוראה פולחנית שניתנה על-ידי השכינה. אני רואה את איתמר ואליעזר כבני אנוש, שבנסיבות הכואבות שרק לפני זמן קצר עלו השמימה שני אחיהם, הם אינם מסוגלים לאכול את הקורבן, לכן הם שורפים אותו. קשה לי לקבל שלפנינו העדר ציות.
משה כועס על איתמר ואליעזר, כי שרפו את הקורבן ולא אכלו ממנו.
אך הפעם אהרון אינו שותק. הוא אינו יכול להשלים עם העלאת עוד שני בנים חיים קורבן עולה של אש. הוא אינו מוכן להענשה נוספת של שני בנים. השתיקה לנוכח מותם של שני הבנים הראשנים הפכה לצעקה אל מול האימה המצפה לבנים האחרים. אל מול הצעקה תגובתו של משה היא מאוד אמפאתית - "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּטַב בְּעֵינָיו" (שם פס' כ').
אני לקחתי מהפרשה את השתיקה הרועמת, את השתיקה הצועקת של אהרון אל מול פני מציאות, המעלה את ילדינו עולות אל מול פני האש. חובתנו לאמץ את הרמת האגרוף הקמוץ נגד אש המכלה חיי ילדינו. חובתנו לצאת למערכות ציבוריות אל מול פני האימה המבקשת את חייהם של נדב ואביהוא, איתמר ואלעזר. אני שואב עידוד גם מהתגובה האנושית האמפתית של משה אל מול הכאב של אהרון - לצעוק די לאש!!! ואנחנו נמשיך את הצעקה בכל דור ודור - די לאש המכלה חיים במלחמות!!! די לאש המעלה קורבנות של נעורים נְקִיִּים במלחמות על קדושת אבנים.
חובה עלינו להנציח בסדן קיומנו את קדושת החיים.