ב-21 באפריל שבו התחיל הפינוי הבריטי ממאחזיו בעיר חיפה, והתקריות הפכו למלחמה בה, מנה הכוח הערבי בעיר חמש מאות וארבעים לוחמים מגויסים. רוב המגויסים הערבים היו אנשי "צבא ההצלה", סורים ועירקים. איכותם הצבאית הייתה ירודה והמוטיבציה שלהם ללחום למען העניין הפלשתיני שאפה לאפס. כמו בטבריה גם בחיפה היו לפני המלחמה יחסים טובים בין היהודים לבין רוב הערבים ובייחוד הנוצרים שבהם. איש הש"י אברהם קדרון דיווח לכרמל: מפקד חיפה הערבית אמין עז א-דין ברח והפיקוד נשאר בידי סגנו יונס נפאע. "המפקדה הערבית חסרת אונים, אין לרשותה אנשים לתגבורת. תחמושת יש אך קשה להעבירה. לקריאות-העזרה... אין עונים כלל, או שמבטיחים הרים וגבעות".¹ נציג משרד החוץ הבריטי בארץ ישראל, סיריל מאריוט, דיווח לשר החוץ הבריטי ארנסט בווין: בתחילת הקרב המכריע ברחו רוב המנהיגים הערבים שנותרו בחיפה. התושבים שנשארו מאמינים שהיהודי ינצח".² אלה היו כוחות ה'הגנה' בחיפה: שלוש מאות ושבעה-עשר לוחמים מגדוד 22 הוותיק בפיקוד בן-ציון ענבר, כשלושים אנשי "המחלקה המיוחדת" בפיקוד יהודה קופל, ארבעים חניכי קורס מ"כ בפיקוד מקס גריל, מאה וחמישים מהגדוד החיפאי המגויס בפיקוד מקסים כהן וחמישים חברי הפלוגה הימית של הפלמ"ח בנמל. בסך הכל חמש מאות שלושים ושבעה לוחמים.³ לאף אחד מהצדדים הלוחמים בחיפה לא היה יתרון מספרי ועדיפות בנשק ותחמושת. הקרב על חיפה היה התמודדות בין אוכלוסיות מפקדים ומורל. בתחום זה היה ליהודים, עם כל ליקויי הכנותיהם – שעליהם עמדתי בהרחבה בפרקים הקודמים של סדרת "האמת על מלחמת העצמאות" – יתרון מוחלט על הערבים. לרוב הערבים הייתה ברורה נחיתותם מול היהודים, אך הכבוד המוסלמי שלהם מנע אף מהמתונים שבהם להסיק את המסקנות המתחייבות מהמציאות האסטרטגית. רבים מהם אומנם קיווּ שמדינות ערב תבואנה לעזרתם אך גם תקווה זאת מעידה על ניתוק מן המציאות לא רק בגלל חולשתן הצבאית של מדינות ערב אלא משום שלא גורל ערביי ארץ ישראל עניין אותן אלא סכסוכים טריטוריאליים על חלוקת קרקעות ביניהן.

מייד אחרי הפגישה עם הגנרל סטוקוול השתלטו יחידות ה'הגנה' על שדה התעופה הבריטי ועל בתי המלאכה של הרכבת במפרץ. אנשי-הקשר הערבי עם הבריטי מחו, ושוטרים פינו את יחידות ה'הגנה' משדה-התעופה ומבתי המלאכה. חוליית שוטרים יהודיים חברי ה'הגנה', בפיקוד הסמל יצחק בודינגר, נשלחה לתפוס את משרדי הרכבת ב"בית-ח'ורי", אך הערבים הקדימוה.⁴ "בבוקר השכם העירו אותי וקראו לי אל המטה", סיפר מג"ד 22 בן-ציון ענבר. "מוטקה מקלף ושלמה תבורי אמרו לי, 'הבריטים עוזבים'. לא היינו מוכנים. ידענו שיהיה קרב אבל לא חשבנו שזה יהיה קרב על שחרור חיפה. חשבנו שנילחם כדי לפתוח את דרכי-היציאה מהעיר ואת עורקי-התחבורה. עד אז הבטיחו הבריטים את היציאה מהעיר מזרחה. אחרי שהבריטים פינו את 'בית התעשיה' ואת עמדותיהם האחרות לא היה מי שיאבטח את הכביש בוואדי רושמיה והיה עלינו לפעול מייד. תיכנַנּו לכבוש את אזור גשר רושמיה ואת האזור המחבר את הדר-הכרמל לעיר התחתית, דרך רחובות בורג' וסטנטון. שעת-האפס נקבעה לשש לפנות ערב, ועד אז היו כל העמדות שלנו אמורות להמטיר אש רצופה על השטח הערבי, כדי להפריע לערבים להתארגן".⁵ לתוכנית זאת נתנו השלושה את השם "מבצע ניצחון".⁶ הם סברו שבסיום המבצע הזה תהיה חיפה הערבית מבותרת לשלושה אזורים – שכונת חליסה בדרום-מזרח, חיפה התחתית והקסבה במרכז ושכונת ואדי-סאליבּ בצפון-מערב, ולא העלו על דעתם שכל העיר תיפול בידיהם. "ביקשתי ממשה כרמל אישור לבצע את הפעולה", סיפר שלמה תבורי, קצין המבצעים של ה'הגנה' בחיפה. "האישור ניתן וניגשנו מייד לגייס כוחות". כרמל מינה את ענבר למפקד המבצע.⁷

מהעמדות שפינו הבריטים ב"בית התעשיה" דיווחו אנשי ה'הגנה': הערבים מביאים כוחות לאזור גשר-רושמיה. ענבר הורה למפקד הפלוגה אברהם פלד לשלוח מחלקה מ"בית התעשיה" ל"בית הנג'אדה",⁸ שחלש על הגשר מדרום-מערב. מפקד המחלקה יצחק סורוקה ופקודיו יצאו למשימה בחיפזון, וסורוקה לא הספיק לקבל מהש"י תיאור של היעד וסביבתו ולא הצטייד במים, במזון ובמלאי של תחמושת ותרופות. ענבר סבר ש"מבצע ניצחון" יתחיל חמש שעות לכל היותר אחרי שיתפסו סורוקה ופקודיו את היעד, ושיחידות ה'הגנה' תגענה אליהם ותְסַפקנה להם את כל צרכיהם. שלושים ואחד הלוחמים יצאו בשני משוריינים מ"בית התעשיה" בשעה 12.30 והגיעו מהר אל היעד, בחיפוי אש מקלעים. סורוקה תכנן להצמיד משוריין אל פִּרצה בחומת הבניין.⁹ אבל כשהגיעו אל החומה הוא ראה שהפרצה מוגבהת מאוד ומדרגות יורדות ממנה ושאי-אפשר לקָרֵב אליה את המשוריין.

בפעולה הצבאית של ממש, ראשונה בחזית חיפה אחרי ארבעה וחצי חודשי תקריות, התגלו היתרונות והמגרעות של מיליציית ה'הגנה', שמאפיינות את כל מלחמת העצמאות ואת צה"ל עד היום. מן הצד החיובי הראה הדרג המחליט – מח"ט משה כרמל ואנשי מטהו – כושר אִלתור מעולה והתאמת הפעולה להתפתחויות מפתיעות. מצד שני, נחשף חוסר מקצועיות של כרמל ואנשי מטהו בנושאים המתבצעים בצבאות מקצועיים כחלק משגרת הכנות למלחמה: א. לא הוכנו תוכניות למצבים אפשריים ואנשי הדרג המבצע לא תורגלו להפעיל אותן בצורה מיטבית; ב. לא בוצע נוהל קרב תקין כדי לאפשר ללוחמים לפעול בצורה היעילה ביותר – כפי שיתברר בפרק הבא – ובמחיר נמוך יחסית. כך קרה בחיפה במלחמת העצמאות, משום שמיליציית ה'הגנה' לא התכוננה למלחמה ולא אימצה מאפיינים של צבא מקצועי בארבעת חודשי המלחמה הראשונים. כך קרה במלחמות הבאות – בקרב המיתלה במבצע קדש, בקרב גבעת התחמושת במלחמת ששת ימים, בקרבות החרמון של "גולני" במלחמת יום הכיפורים, בקרב סולטן יעקוּבּ במלחמת לבנון הראשונה ובקרב הסלוקי במלחמת לבנון השנייה. אחת הסיבות שצה"ל המשיך להיות צבא מיליציוני ולא היה לצבא מקצועי, היא שמשה כרמל – שבהמשך המלחמה התמנה למפקד חזית הצפון – ויֶתר חבריו בפיקוד העליון של צה"ל מנעו תחקירי עומק של המבצעים, מנעו חקירת אמת של המלחמה, דאגו לפרסם דברי שבח והלל על תפקודם ובנו בחוסר מקצועיותם את צה"ל כפי שהוא מתַפקד ב-72 השנים מאז. ___________________ בשבוע הבא: מחלקת סורוקה מגיעה לבית הנג'אדה; הערבים נמלטו; חוסר ציוד חיוני בגלל נוהל קרב לא תקין; 'מבצע ניצחון' התחיל לפני אישור; שינוי משימת התגבורת; התקפה על הבית החצי-עגול, כיבושו ונסיגה ממנו; סורוקה מבקש עזרה דחופה; המבצע נדחה בגלל תקלות לוגיסטיות.