הבניינים היהודיים המרשימים ביותר בסלוניקי אינם מבני הציבור הבודדים ששרדו, אלא וילות – למעשה מיני-ארמונות – אותם הקימו כמה מעשירי הקהילה לאורך רחוב Vasilissis Olgas החוצה את העיר מצפון לדרום. בתחילת המאה ה-20 היו ברחוב זה בסך-הכל 100 בתים מפוארים, מתוכם שרדו 20. כל אלו שהיו בבעלות נמצאים נמצאים כיום בבעלות מוסדות עירוניים וממשלתיים – ובכך ממשיכים בפועל עיריית סלוניקי וממשלת מחוז מקדוניה את הגזל בו החלו הנאצים. הללו חילקו את רכושם של יהודי העיר, אחרי גירושם לאושוויץ, בין משתפי פעולה מקומיים. אחרי המלחמה הוחזרו 300 בלבד מבין 11,000 דירות שהפקיעו הגרמנים; רק 30 מהן הוחזרו באופן מלא, וכל האחרות – בצורה חלקית בלבד, כך שהניצולים ויורשי הקורבנות נאלצו להתגורר יחד עם היוונים הפולשים והבוגדים. תמונה דומה קיימת ברכוש העסקי. על-פי נתוניהם של יצחק כרם וברכה ריבלין, מבין 2,300 חנויות ובתי חרושת שהיו בבעלות יהודית – הוחזרו לבעליהם 50 בלבד. ואילו בעיית הרכוש הקהילתי הייתה סבוכה עוד יותר, שכן מאז ימי השלטון העות'מאני הוא נרשם על שמותיהם של אנשים פרטיים – שרובם נספו בשואה. לפיכך, התקשתה הקהילה להוכיח לשלטונות שהיא הבעלים של רכושה. 16 חנויות נבנו על רכוש שהיה שייך לקהילה, בסיוע ארגון הג'וינט ובכספי תרומות. בשנת 1961 מכרה הקהילה לממשלה את בית החולים הירש, שהמבנה המקורי שלו עודנו ניצב על תילו; שליש מן התמורה שימשה להחזר הלוואה לג'וינט, והיתרה – להוצאות סעד ולמענקי הגירה. הווילות עליהן נספר מיד, אומר כרם ל-News1, היו שייכות למשפחות שנכחדו כמעט לחלוטין. אם היו פה ושם יורשים, הרי שהם חיו מחוץ ליוון – והחוק משנת 1951 הגביל את מתן הפיצויים לתושבי יוון בלבד. לזכותן של הרשויות בסלוניקי ניתן לומר, כי מחוץ לכל הבתים המפוארים מוצבים שלטים מושקעים ומפורטים ביוונית ובאנגלית, המספרים את תולדותיהם ואת קורות בעליהם היהודים. זה יותר טוב מהמצב במדינות אחרות, במיוחד במזרח אירופה, וגם העובדה שהם משמשים לצרכים ציבוריים מקהה במשהו את תחושת הגזל – אך רק במשהו.

הבית המרשים ביותר הוא במספר 198 והיה שייך למשפחת אלטיני. הוא נבנה בשנת 1898 כמעון הכפר של התעשיין היהודי-איטלקי קרלו אלטיני, בעליו של מפעל האריחים שנשא את שמו. פארו של הבניין הוביל לכך שבשנים 1912-1909 התגוררו בו הסולטן עבד אל-חמיד השני ופמלייתו, כאשר הוחזקו בסלוניקי בעקבות מהפכת הטורקים הצעירים. בשנת 1926 שימש הבניין את אוניברסיטת אריסטו שזה מקרוב הוקמה, ואשר כיום בנויה חלקית על בית הקברות היהודי העתיק. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא היה בית חולים, ומאז 1979 משמש הבניין, הממוקם בתוך חצר ענקית ובצילם של עצי ענק, כמקום מושבה של מינהלת מחוז סלוניקי. בבית מספר 214 שוכנת "וילה ביאנקה", אשר נבנתה בשנים 1913-1911 עבור התעשיין היהודי דינו פרננדז, שייסד את מבשלת השיכר "אולימפוס" יחד עם בני משפחות מזרחי ואלאטיני; היא קרויה על שם רעייתו. המסורת המקומית מספרת, כי בבניין זה התרחש סיפור האהבה בין אלין, בתו של פרננדז, לבין הקצין היווני הנוצרי ספירוס אליברטיס. ההורים כמובן התנגדו לקשר, אך הצעירים התעקשו, ברחו לאתונה והתחתנו ב-1914. פרננדז השלים לבסוף עם הנישואין, השניים חזרו לסלוניקי, התגוררו באחוזה המשפחתית, שרדו את השואה ונפטרו באותה שנה – 1965. דינו פרננדז ובנו נמלטו לאיטליה, שם נרצחו בידי הגרמנים ב-1943. כיום "וילה ביאנקה" היא מוזאון האמנות העירוני. "וילה מורדוך", בבית מספר 162, לא נבנתה במקור עבור יהודים אלא הוקמה ב-1905 כמקום מושבו של מפקד הצבא העות'מאני באיזור, סייפולה פאשה. בשנת 1923 קנה אותה הבנקאי היהודי י"מ ציאלום, וכעבור שבע שנים הוא מכר אותה למשפחת מורדוך. לאחר מלחמת העולם השנייה שימש הבניין כמפקדה של צבא השחרור היווני, מפקדת הארמייה השלישית ומשרדי הביטוח הלאומי. מאז 1972 שוכן כאן חלק ממוזאון האמנות העירוני.

בית מספר 68 נבנה בשנת 1906 כמעונו של הבנקאי יעקב מודיאנו. לדייר הייתה נחת מיוחדת מן הבניין, שכן הוא תוכנן בידי בנו, אלי מודיאנו, שלמד בפריז הנדסה אזרחית ותכנן בתים רבים בסלוניקי, ובהם בניין המכס לשעבר הניצב עד היום בחלק הישן של נמל סלוניקי (שהפך לאזור בילוי). שבע שנים מאוחר יותר רכשה העירייה את הבניין והעניקה אותו במתנה למלך קונסטנטין, אשר פיקד על הצבא היווני בכובשו את העיר. בין מלחמות העולם התגורר כאן מושל מקדוניה, ולאחר מכן היה זה בית הספר הצבאי לרפואה. מאז 1970 הוא מאכלס את מוזאון הפולקלור והאתנוגרפיה של מקדוניה. ביתו של אחמט קפנדאג'י (בית 108) חושף אותנו ל"דוּנְמֶה" – צאצאיהם של השבתאים שהתאסלמו בעקבות משיח השקר שבתאי צבי, אשר התאסלם באיזמיר בשנת 1666. לכת זו היה מסגד משלה בסלוניקי, הקרוי "יֶני קָאמי"; הוא נבנה ב-1902 וכיום הוא שייך לעירייה ומשמש כאולם תצוגות. קפנדאג'י, בנקאי וסוחר, היה אחד מבני ה"דונמה" והקים את הבניין ב-1895 כבית הכפר שלו שנשקף בשעתו אל החוף. בתחילת המאה ה-20 התגוררו כאן הנסיך ניקולס, המושל הצבאי הראשון של מקדוניה, וראש ממשלת יוון, אֶלֶפְטֶרְיוּס וָניזֶלוֹס. מאחר שהבעלים המקורי היה עות'מאני, הבניין הועבר לרשות הבנק המרכזי של יוון לאחר העצמאות והוא בעליו עד היום; הבנק משתמש בו כמרכז תרבותי לצפון יוון. אחמט קפנדאג'י ואחיו יוסוף קפנדאג'י הקימו בית כפר נוסף, במספר 105. הבעלים עזבו את יוון ב-1923 במסגרת חילופי האוכלוסין עם טורקיה וממשלת יוון השתלטה על הבית, אם כי מחמט קפנדאג'י – בנו של אחמט – היה בעל אזרחות סרבית ו-35% מהבעלות נותרו בידיו; כאשר מת מחמט, עבר גם חלקו לידי הממשלה. בזמן הכיבוש הגרמני שכן כאן מטה הגסטאפו, ולאחר המלחמה הוא שימש עד 1973 כמפקדת כוחות נאט"ו ביוון; שנתיים לאחר מכן הועבר לידי הצלב האדום, ובהמשך שימש את האיחוד האירופי.

מעט מערבה מחלקו הדרומי של Vasilissis Olgas(לא הרחק מהווילה של משפחת אלאטיני) נמצאים עוד מיני-ארמון וגם מיני-שכונה שהוקמו בידי יהודים. וילה מוֹרְפּוּרְגוֹ נבנתה בשנת 1906 והבעלים הראשונים שלה הייתה פאני עוזיאל, רעייתו של מואיז מורפורגו שניהל את טחנת הקמח הגדולה של משפחת אלאטיני, ארבע שנים לאחר מותה בשנת 1948 מכר בנה, ג'ורג' מורפורגו, את הווילה ל-ניקוס זרדינידיס, איש עסקים שבשנות ה-70 כיהן כשר בממשלת יוון. מאז 1997 שוכן כאן מרכז לתרבות ואמנות; בעת ביקורי במקום, נראה היה שהוא עומד בפני שיפוצים נרחבים. ממש מאחורי הווילה ניצב "מתחם עוזיאל": 28 בתים קטנים וכמעט צמודים זה לזה, שהוקמו ב-1927 במסגרת עבודות השיקום הנרחבות אחרי דליקת הענק של 1917. את המתחם הקימו יוסף אהרון חזן ודוד מאיר עוזיאל, והוא תוכנן בידי ז'ק משה. אלו הם בתים בסגנון כפרי, בני קומה אחת וגינות קטנות; קסמם השתמר עד עצם היום הזה. עקבותיהם של עשירי הקהילה היהודית נמצאות גם במרכז סלוניקי. שאול מודיאנו הקים ב-1881 את Cite Saoul – אחד המרכזים המסחריים המודרניים הראשונים בעיר. זהו בניין מסיבי ובו 96 חנויות, משרדים ומחסנים, אשר נפגע קשות בדליקת הענק בדצמבר 1917 ושוקם עשר שנים לאחר מכן בידי אלי מודיאנו. שמה של אותה משפחה ניתן גם לשוק התופס חצי בלוק במרכז העיר, ואשר אותה בנה אלי מודיאנו בשנת 1922 כהעתק של הארקדות המסחריות הצרפתיות. עד היום הוא חלק מן השוק המרכזי של סלוניקי; רק דבר אחד חסר: היהודים.