לא יהיה זה מופרז לומר, כי בישראל לא אחת מורשעים נאשמים ונשלחים לרצות עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, תוך שהרשעתם נסמכת על ראיית זיהוי יחידה מבלי שנדרש מהתביעה באופן פורמלי הפרכה של השערות חפות שניתן להעלות על הדעת אף בהינתן ראיה כזו, ומבלי לדרוש קיומה של תוספת ראייתית בלתי תלויה בראית הזיהוי.
בספרה המרתק של השופטת נגה שמואלי-מאייר, "ראיית הזיהוי - ניתוח הכשלים והצעת מודל לגישה חדשה" (הוצאת נבו), היא מציעה דבר חקיקה מקיף, אשר מבקש לעגן את כל ההיבטים של מסדרי הזיהוי וראיית הזיהוי בדין הפלילי. הוועדה הציבורית למניעת הרשעות שווא ותיקונן, בראשות השופט בדימוס יורם דנציגר, אף אימצה לאחרונה חלק מהמלצותיה בדוח הביניים שהגישה לשר המשפטים, שהתמקד בצורך לערוך רפורמות בהנחיות המשטרה הפנימיות.
ראשיתה של המוטיבציה של שמואלי-מאייר לחקור לעומק את מנגנוני הזיהוי השונים ואת המשקל הראייתי המיוחס לתוצריהם על-ידי הערכאות השיפוטיות, נבעה מפרשת ראשיד שתיאווי. בשלהי 2003, בעת שעבד בשיפוצים בבית בכפר קאסם, פתח נידאל סולטן את הדלת לאדם שירה בו ופצע אותו. שתיאווי הואשם בירי ובגרימת חבלה חמורה. הראיה העיקרית שהובילה להרשעה הייתה זיהויו באלבום תמונות על-ידי סולטן. שמואלי-מאייר, בכובעה הקודם בסניגוריה הציבורית, ניהלה את מאבקו המשפטי של שתיאווי, ולאחר שהביאה לזיכויו בבית המשפט העליון, החליטה להעמיק בסוגיית ההרשעה על סמך ראיית זיהוי.
באותו מקרה חזרה השופטת דורית ביניש על ההלכה, לפיה לייחס משקל ראייתי לזיהויו של אדם שמקורו באיתור תמונתו במהלך עיון באלבום תמונות, אך קבעה, כי במקרה הקונקרטי נפלו פגמים כה רבים. המתלונן עיין בחבילה שהכילה כ-100 תמונות, לתוכה הושתלו ארבע תמונות של בני משפחת חרירי, שהמשטרה חשדה במעורבותם באירוע הירי. רק לאחר העיון באלבום ידע המתלונן למסור פרטים מזהים על-אודות האדם שירה בו. כמו-כן, התגלו סתירות בעדותו של המתלונן בנוגע לתיאור הירי. כל אלו יחדיו יצרו ספק סביר שמוביל לזיכוי - אך שתיאווי הספיק לרצות עד הזיכוי את מרבית העונש שנגזר עליו.
בחינה בה כל התשובות נכונות
בספר מציגה המחברת את הבעייתיות הטמונה בראיה זו, תוך שהיא מעמידה הנחות בסיס משפטיות שהיא מחלצת מהפסיקה, אל מול הנחות מדעיות שמבוססות על הספרות של טובי החוקרים בעולם בתחום הזיכרון האנושי והפסיכולוגיה הקוגניטיבית.
שמואלי-מאייר דנה לעומק בהשפעתם של המשתנים החוץ-מערכתיים והמערכתיים שיש בכוחם להטות ולעוות את הזיכרון האנושי ולהוביל לטעויות בזיהוי ולהרשעות שווא. בין היתר היא מצביעה על כך, שבהליך העיון באלבום תמונות ובהעדר דמות מטרה - הופכת למעשה כל תמונה המופיעה בו ל"תמונת מטרה". הדבר דומה לבחינה אמריקנית בה כל תשובה נכונה.
עוד מראה המחברת, כי על-אף ההעדפה הפורמלית של הדין הישראלי למסדרי זיהוי חיים, בפועל הופכים מסדרים מסוג זה לנדירים (כך למשל, עלה בפני ועדת דנציגר כי בשנים 2016-2018 ערכה משטרת ישראל רק שמונה מסדרי זיהוי חיים, לעומת אלפי מסדרי זיהוי בתמונות). ההסבר לכך נעוץ, לשיטת משטרת ישראל, במגבלות טכניות רבות, המקשות על עריכת מסדרים כאלו בהשוואה לקלות היחסית בעריכת מסדרי זיהוי תמונות.
שמואלי-מאייר מצביעה על כך שהמסה הקריטית של המחקר מלמדת, כי במסדרי זיהוי חיים אחוזי הדיוק גבוהים יותר מאשר בסוגים אחרים של מסדרי זיהוי בכלל, ומאלו שבמסדרי זיהוי תמונות בפרט. לדעתה, הקשיים הטכניים העומדים בפני היחידה החוקרת בהתקנתו של מסדר הזיהוי החי, אינם יכולים להוות שיקול המצדיק עריכתו של מסדר זיהוי שעל-פי חלק הארי של המחקרים הוא מהימן פחות.
כאשר עורך המסדר יודע מי חשוד
באשר לשאלת מודעותו של עורך המסדר לזהות החשוד, המחברת מציגה את ההסכמה הרחבה בקרב החוקרים, לפיה מודעות של עורך המסדר לזהות החשוד ומיקומו במסדר עלולה לפגוע בדיוק הזיהוי. ידיעתו של עורך המסדר עלולה להוביל להעברת רמזים מודעים ולא מודעים לעד המזהה, כך שאפילו אמירות של עורך המסדר או רמזים בלתי מילוליים, שיש בהם משום הדרכה של העד המזהה או דברים שמשתמע מהם, כי העד זיהה נכונה את החשוד - עלולים להשפיע על תוצאות מסדר הזיהוי ולהגדיל את הסיכון לזיהוי שגוי.
אפילו רמזים בלתי מילוליים (כגון מחוות קלות כדוגמת חיוך, הנהון, וכדומה) מצידו של עורך המסדר המודע למיהותו של החשוד ולמיקומו במסדר - עלולים להטות את זיכרונו של העד המזהה, להשפיע על תוצאות מסדר הזיהוי, ולהגדיל את הסיכון לזיהוי שגוי. לא זו בלבד, אלא שמחקרים מדעיים אף הוכיחו, כי היזון חוזר שניתן על-ידי עורך המסדר לעד המזהה, משפיע על מידת הביטחון של העד בנכונות הזיהוי. לאור זאת, מעגנת שמואלי-מאייר בהצעת החוק שהיא מציעה סטנדרט של "סמיות כפולה" בעריכת מסדרי הזיהוי, לפיו עריכת מסדר זיהוי תעשה על-ידי איש משטרה שאינו מודע לזהות החשוד ולמיקומו במסדר.
בנוגע למשתנים אישיים ואישיותיים של העד המזהה ושל מושא הזיהוי, מראה שמואלי-מאייר, כי יש לנקוט זהירות יתרה במקרים שבהם הזיהוי מבוצע על-ידי ילדים מתחת לגיל 15, אנשים מבוגרים בני 60 ומעלה או על-ידי עדים הסובלים מלקות ראייה. באשר למשתנה שעניינו מידת הביטחון של העד המזהה, מציגה המחברת את העמדה הרווחת במחקר המדעי, לפיה קיימת התאמה קלושה בלבד בין רמת הביטחון שהביע העד בנכונות הזיהוי לבין שיעור הדיוק בזיהוי. עיקר "ההפסד" בזיכרון מתחולל תוך פרק זמן קצר (של שעות בודדות) לאחר האירוע.
כולי תקווה, כי הקול הקורא בספרה של שמואלי-מאייר למחוקק לערוך רפורמה בנוגע לראיית הזיהוי והעלאת סוגית הזיהוי למרכז סדר היום, יובילו להפחתת הסכנה הרובצת כיום לפתחם של נאשמים שנגדם עומדת ראיית זיהוי יחידה.
