הכרעה בחיפה (כ"ד) - ערביי חיפה בהלם

המפקד הערבי של חיפה, אמין עז א-דין, וראש "הוועדה הלאומית" העירונית חאג' ראשיד איברהים נעדרו מחיפה כשהתחיל הקרב המכריע, אחרי הפינוי הבריטי והצהרת הגנרל סטוקוול. ב-21 באפריל ברח מחיפה גם נציגהּ בוועד הערבי העליון, אחמד ביי חאליל. רוב חברי "הוועדה הלאומית" ברחו כבר לפני כן.¹ העסקנים מן השורה השנייה שנשארו בעיר לא היו מסוגלים להחליט אם להילחם עד הסוף או להגיע להסכם עם היהודים. אחד העסקנים האלה, אליאס קוסה, אמר: "לפתע גיליתי שאני אחד האנשים המרכזיים בציבור הערבי של חיפה". מנהל הבנק הערבי החיפאי, פאריד סעד, כינס בביתו ישיבת עסקים ב-21 באפריל לפנות ערב. "אחרי פגישת המפקדים עם סטוקוול נכחתי במסיבת פרידה לסגן מושל המחוז הבריטי² בבית רפיק בקב יידון",³ אמר סעד לנאספים. "סגן מושל המחוז אמר שגנרל סטוקוול לא יזוז מהחלטתו בדבר חלוקת העיר, ושהדרך היחידה למניעת טבח היא להגיע להסכם עם היהודים. המפקד שלנו נעלם ואיש אינו יודע היכן הוא נראה. בר, סגן המושל, סבור שהיהודים יתקיפו את השכונות הערביות במזרח העיר. עלינו להחליט, כיצד לעמוד בפורענות". אליאס קוסה סיפר שהוויכוחים על דברי סעד נמשכו עד שעה שמונה בערב. לדבריו, "כל מחשבה על-כניעה הייתה מאיתנו והלאה". סעד טלפן לסטוקוול ולמושל המחוז לאו, כדי לבקש מהם לקבל מיד את נציגי הערבים, אבל אנשי משרדיהם לא ידעו היכן הם. בשעה תשע וחצי בערב צלצל הטלפון בבית סעד. איש-המטה של סטוקוול הזמין את נציגי הערבים לפגישה למחרת בשעה תשע וחצי בבוקר. כל הלילה הגיעו לדירתו של סעד דיווחים על התקדמות היהודים ועל התמוטטות קווי ההגנה של הערבים. "הרחובות נתמלאו חללים ופצועים ולא היה מי שיגיש עזרה. בתים רבים נהרסו בהפגזות היהודים אבל ידנו קצרה מהושיע". העסקנים הערבים טלפנו למטה של סטוקוול וביקשו מהבריטים להתערב ולהפסיק את התקפת היהודים. בקשתם לא נענתה.⁴ בדווח ששלחה "הוועדה הלאומית" החיפאית לליגה הערבית לאחר שמונה ימים, ב-30 באפריל 1948, כתוב: "בשש וחצי בבוקר (של 22 באפריל) התלוננה הוועדה הלאומית לפני מושל המחוז, לאו, על אי-התערבות הצבא הבריטי למניעת ההתקפה היהודית. כן התקשרה הוועדה המוסלמית עם הקונסול הסורי בחיפה וביקשה להודיע (על המצב) לממשלות סוריה, עבר-הירדן ומצרים, ולבקש את עזרתן. ההתקפה היהודית נמשכה ביתר תוקף בבוקר ואז החלה מנוסת התושבים הערבים מחיפה דרך נמל חיפה ובכל הדרכים האחרות". בשעה שבע בבוקר שלחו העסקנים הערבים רץ אל סטוקוול עם מכתב-תלונה. בסוף המכתב נאמר: "אנו סומכים שיהיה באפשרותכם לשקול מחדש את העניין לאור הממצאים הכלולים בזה ותנקטו את הפעולה המיידית המתאימה כפי שנחוץ כדי להבטיח שיישמרו באופן מוחלט הסדר והשקט ברחבי העיר ולמנוע כל תוקפנות נוספת של היהודים כלפי הקהילה הערבית".⁵ ראש עיריית חיפה היהודי, שבתאי לוי, ציין בזיכרונותיו כי באותו יום בשש בבוקר צלצל אליו ג'אד סוידאן כדי להפסיק את האש משום שהערבים רצו "בשלום ומוכנים לעשות שלום". לוי העביר את המידע למפקדת ה"הגנה" וציין שאין כל טעם שלא להפסיק את האש משום שהערבים רצו "בשלום ומוכנים לעשות שלום".⁶ בשעה שמונה בבוקר דווח על ריכוז גדול מאוד של פליטים בסביבת הנמל, מהם עזבו את העיר ברכבות ובאוטובוסים לכיוון בלד א-שייח'.⁷

לקראת פגישתו עם נציגי הערבים בשעה תשע וחצי בבוקר התקשר סטוקוול עם יעקב סלומון וביקש ממנו להשיב לו מה הם תנאי ה"הגנה" להפסקת-אש עד שעה עשר בבוקר. "מיהרתי למפקדת 'כרמלי' וסיפרתי למשה כרמל על מבוקשו של הגנרל", סיפר סלומון. "ביקשתי ממנו לסור מיד לביתי והודעתי לו שאני מזמין לפגישה גם את אבא חושי. כרמל לא היה מרוצה מהצעתי שחושי ישתתף בעריכת תנאי הכניעה... לא שררה חמימות יתרה ביחסים בין אבא חושי לבין משה כרמל". כרמל בא לביתו של סלומון. חושי לא הגיע. באותו בוקר בדרכו לבית מרכזת הטלפונים דילג חושי על גדר, מעד ורגלו נשברה. כרמל ניסח את תנאי הכניעה בעזרתו של סלומון, ותוך-כדי ניסוח התקשר בטלפון עם המטכ"ל בתל אביב וביקש הנחיות. אחרי שנוסחה הטיוטה חזר כרמל למטה חטיבת "כרמלי" וסלומון תרגם את תנאי ה"הגנה" לאנגלית. אלה היו התנאים העיקריים:

• הערבים ימסרו את כל הנשק, התחמושת וחומרי-הנפץ שבידיהם לנציגי הצבא הבריטי, שיתחייבו למסור אותם ל"הגנה" כשיסתיים המנדט.

• לוחמי "צבא ההצלה" יעזבו את ארץ-ישראל תוך עשרים וארבע שעות.

• האירופים והנאצים שלחמו לצד הערבים יימסרו לידי ה"הגנה".

אחרי שיתמלאו תנאים אלה, התחייב כרמל, ימשיכו הערבים לחיות בחיפה כאזרחים שווי-זכויות. סלומון נתן את המסמך לסטוקוול שביקש למחוק סעיפים אחדים והורה לסלומון לזמן למטהו את נציגי היהודים כדי לנסח סופית את תנאיהם.

המשא והמתן

בשעה תשע וחצי הגיעה למטה של סטוקוול משלחת הערבים: פאריד סעד, ויקטור כיאט, אליאס קוסה, אניס נאצר וג'ורג' מועמר. בחדר-ההמתנה חיכו נציגי הערבים כעשרים דקות עד שסיים סטוקוול את שיחתו עם סלומון. בפגישה נכחו מושל המחוז לאו, מפקד חטיבת המשמר הראשונה בדיביזיית חיל הרגלים מספר אחת, הבריגדיר ג'ונסון, ונציג משרד החוץ הבריטי סיריל מאריוט. אליאס קוסה דרש מסטוקוול שהבריטים יחזרו לעמדות שפינו ושישׂאו באחריות לביטחון תושבי העיר הערבים עד שיתפנו סופית מחיפה, ב-1 באוגוסט. הוא התחייב שהערבים לא יבצעו עוד מעשי-אלימות. סטוקוול ענה לו שחיילים בריטים לא ימותו למען ביטחון חיפה הערבית, לא יתקפו את היהודים בכוח ולא ירשו לערבים להביא תגבורות לחיפה. הוא הציע לערבים את שירותיו כמתווך הוגן במשא-ומתן ביניהם לבין היהודים. בו במקום ניסחו חברי המשלחת הערבים מסמך, שטחו בו את תלונותיהם, ציינו את עמדותיו של סטוקוול וביקשו ממנו לחתום עליו. סטוקוול חתם. הערבים שאלו אותו מה הם התנאים שמציעים היהודים. סטוקוול ביקש מהם לחכות ויצא מהחדר עם לאו ומאריוט. בחדר סמוך נפגשו שלושת הבריטים עם משלחת יהודית בראשותו של קצין המבצעים של חטיבת "כרמלי", מרדכי מקלף; יוסף אלמוגי שייצג את אבא חושי; עו"ד יעקב סלומון; איש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית בחיפה, הרי ביילין, וראש הקהילה היהודית בעיר, קוטל לווין. סטוקוול ביקש מהיהודים להכניס שינויים בתנאיהם: במקום "האירופים והנאצים שלחמו לצד הערבים יימסרו להגנה", לכתוב: "האירופים שלחמו לצד הערבים יימסרו לידי הצבא", ולמחוק את הסעיף "פקודות מפקדת ה'הגנה' תחייבנה את כל התושבים היהודים והערבים כאחד וכל עבירה תיענש". חברי המשלחת הסכימו. מאריוט דיווח לשר החוץ בווין: "המשלחת היהודית עשתה רושם מצוין, בעיקר מרדכי מקלף".⁸ בשעה שתים-עשרה וחצי, סטוקוול חזר אל נציגי הערבים וקרא באוזניהם את תנאי היהודים. הפגישה הבאה בין סטוקוול לערבים נקבעה לשעה ארבע אחרי הצהריים. נציגי הערבים נסעו לביתו של ויקטור כיאט. חילופי האש נמשכו וזרם הערבים הבורחים גבר.⁹ ____________ בשבוע הבא: מפקד חטיבת "כרמלי" מתנגד להפסקת אש בחיפה; עסקני הערבים מצויים בייאוש מר ומבקשים עצה מנשיא סוריה שוקרי אל-קוואטלי. נשיא סוריה, שבבירתה פועלת הוועדה הצבאית של הליגה הערבית ומִפקדת "צבא ההצלה", לא השיב; צביעות מצד היהודים; הערבים מבקשים דחיית המשא והמתן להתייעצויות

1. 371/68505 FO; תמיר גורן, חיפה הערבית בתש"ח, עמ' 204. 2. פיצ'ברגר. 3. קצין המחוז הערבי. 4. חביב כנען, "בצאת הבריטים", עמ' 140; תמר גורן, עמ' 205-204. 5. יעקב סלומון, "בדרכי שלי", עמ' 136-135; תמיר, עמ' 205. 6. תמיר, עמ' 209. 7. תמיר, עמ' 207. 8. סלומון, עמ' 140-127; יוסף אלמוגי, "בעובי הקורה", עמ' 76. 9. 371/68505 FO; כנען, עמ' 143-142; סלומון, עמ' 137-135.