הנסיבות זימנו לבנט מצב כמעט אידיאלי, בו האיש החזק במחנה "הימין", נתניהו, שהוא גם יריבו הפוליטי הראשי, נמצא במיצר ובמצוקה. אין סיכוי שהוא או מאן דהוא אחר במחנה "הימין", יכול היה להתמודד מול נתניהו על הבכורה בגוש, בימי זוהרו ולכפות עליו מהלכים יסודיים שהשלכותיהם ארוכות-טווח. לבנט
1 זימנה המציאות שנתהוותה אחרי ארבע מערכות בחירות כושלות, שהאחרונה בהן מצביעה במפורש על עליונותו הפוליטית של גוש ה"ימין" (מעל 72 מנדטים), הזדמנות חד-פעמית.
2 בנט נמצא בנקודה ארכימדית בתהליך היסטורי של חילופי משמרות בפוליטיקה הישראלית. במצב שנוצר אחרי שרה"מ נאלץ להחזיר את המנדט לנשיא, גדל הקושי לממש ולמצות את המהלך המתבקש של איחוד "הימין", אולם האפשרות עודנה קיימת. אם לא ישכיל בנט להוביל את הגוש לאיחוד פוליטי, ולו בשלבים, יהיה זה כשלונו הגדול בפוליטיקה הישראלית, שיבשר גם את סוף דרכו במסלול זה.
דומה שבנט "נקרע" בין שתי אובססיות, שלכאורה, אבל רק לכאורה, קיימת ביניהן סתירה: קבלת שרביט ראש הממשלה מצד אחד, וראורגניזציה בגוש "הימין", שתקַבע את עליונותו הפוליטית לאורך זמן מצד שני. בנט טרם הפנים שאין סתירה בין השתיים; זו אותה הגברת באותה אדרת - שתי פנים של אותה מטבע, שעיקרה עיצוב מערכות הפנים והממשל סביב הגישה הדמוקרטית-ליברלית של "הימין". להצלחה סימולטנית של שני המהלכים, חייב להתקיים התנאי של גימוד פוליטי של נתניהו, לפחות באופן זמני.
3 בהתקיים התנאי, משלימים השנים זה את זה והופכים לאחד שהוא בר-ביצוע.
בכדי לפעול במרחב הפוליטי-ממלכתי כמוביל מובהק, חייב בנט לקבל לידיו את ראשות הממשלה. במקביל, בכדי לפעול במישור הפוליטי-מפלגתי, עליו להצטרף יחד עם סער ל"ליכוד", כחטיבה אורגנית אחת. מתוכו - מפלגת "ימין" מובהקת והמפלגה הגדולה בארץ -יוכל לפעול לצרוף גורמים נוספים, לרבות כאלה שפרשו מהמסגרת באשמת נתניהו או בגלל התנגדותם לו או לדרכו ד'היום.
עוצמת נתניהו ב"ליכוד" שואבת אנרגיות מהצלחתו רבת השנים לשמר את המפלגה בשלטון. חולשתו, מאידך-גיסא, נגזרת בעיקר מאופיו, מיכולותיו הירודות בניהול ענייני הפנים של המדינה ומהיסוסיו הממושכים מפני רביזיות חוקתיות, ממשליות וארגוניות חשובות במדינה ובמפלגה.
4 מהלך שהיה מוכיח ש"הליכוד" יכול לשמר עליונות וליצור הגמוניה גם ללא נתניהו בראשו, היה מנטרל מהסיפור את מרכיב "האגדה" ומחזיר אותו אל חיק המציאות.
הצטרפות בנט וסער ל"ליכוד" ובעקבותיהם ר-הביליטציה לאחרים וטובים נוספים, הם מנוף חשוב לשינוי האווירה, מצב הרוח והנכונות להתגמש ולהתפתח ולראות "בימין" לא רק מכלול של מנגנונים לשימור השלטון בכל מחיר או לחלוקת טובות הנאה, אלא לריענון מהפכני לדמוקרטיה-הליברלית ולאידאולוגיה הכלכלית-חברתית בה דוגל "הימין".
זכות קיומה של ישראל נשענת על היותה, על-פי הגדרתה העצמית, מדינת הלאום של העם היהודי - עובדה שיש אפילו בישראל מי שביקש ועדיין מבקש לטשטשה.
5 המשטר הדמוקרטי בישראל מכוון לנהל את המדינה כגוף ריבוני בכללי משחק דמוקרטיים, מבלי לאפשר לאויביה לנצל ואריאנט או פרשנות שלילית של השיטה, על-מנת לקעקע יסודות אלה. מנקודת ראות זו, עליונות פוליטית של ה"ימין" היא מטרת-על לאומית ואין מתאים מ"הימין" בראשות ה"ליכוד" ובשיתוף שאר הכוחות "בימין", לעמוד בראשה ולהובילה.
בנט על-פי השקפותיו המוצהרות ודרכו הפוליטית עד כה, עשוי להיות נדבך חשוב בעיצוב, שימור וקידום דרך זו. על כן, החמצת ההזדמנות על ידו מהווה נזק פוטנציאלי חמור לציבור הציוני בישראל ומכת-מוות פוליטית לבנט עצמו.
במהלכיהם האחרונים מתמקדים בנט וסער בהקמת ממשלת "אחדות לאומית", שאינה יכולה להיות כזו, אם ישמרו מרכיביה על עמדותיהם והשקפותיהם, שבחלקן הן אנטי-ציוניות. לפי שעה מובלים השנים בעיקר על-ידי קשיות עורפו של נתניהו מצד אחד, ו"שנאה עיוורת לביבי" מן הצד האחר; שתי הדרכים מכשילות ופסולות. באופן בו הם מתנהלים עתה, מטרת-העל המובהקת היחידה העולה ממהלכיהם היא "חיסול פוליטי של נתניהו". בכך הם אינם שונים כהוא-זה מה"שמאל" שב"שמאל". זו דרך חתחתים, ללא ערכים ברורים של "הימין", שאותם לא ניתן יהיה לממש ב"ממשלת אחדות קונגלומרטית-אנדרוגינית". גם אם תהיה הממשלה פריטטית ובראשה יעמוד בנט (או סער), לאחר שיוזז נתניהו, לא תהיה עוד שום סיבה ל"שמאל" ולאנטי-ציונים, לשתף עימם פעולה; חייבים לומר לזכות "השמאל" שהוא יודע כיצד למרר לשותפים שהפכו יריבים את החיים, ולהכשילם. אכזבה ב"ימין" מהתפתחות כזו שאין לבנט או סער דרך למונעה, תכה אנושות בגוש "הימין" ועשויה לחזור ולחולל נזקים בלתי הפיכים לישראל ולדרך "הימנית" בה. להערכתי, רבים מהשותפים לממשלת ה"אחדות" ב"מרכז" וב"שמאל" מבליגים כיום על "הקיפוח" הנאכף עליהם לטובת הקמת הממשלה, בזכות הציפיה למהפך הכולל "ביום שאחרי". - זו מלכודת דבש מסוכנת. המסלול הסֶמי-שמאלי בו נעים עתה שני המוסקטרים "מהימין", יסמנם ב"ימין" אם יקלעו ליום פקודה, ל"דראון", בדומה לשרון, אולמרט וקדימה ומי שהלכו עימם ואחריהם.
אינני ראשון להזהיר בעניין זה וזו גם איננה פעם ראשונה שאני מזהיר מפני חלטורות במסווה של אידאולוגיה; ראינו את ממשלת הקיפאון של נתניהו וגנץ רק לאחרונה. ההבדל בין השמות "ממשלת אחדות" ל"ממשלת חירום" הוא סמנטי בלבד. השקפה, יעדים ואישים, הם שקובעים את הדרך, ומו"מ של חודש או מספר חודשים, אינו משנה גרעיני השפעה אלה. על כן, צודק בנט כשהוא דורש זכות וטו, שליטה בכלי הניהול העיקריים והרחבת בסיס הממשלה והקואליציה ע"י כוחות נוספים מ"הימין" במועד מאוחר יותר, אם ירצו להצטרף אליה; זהו צמצום הסיכון אולם לא מניעתו. בסופו של יום המסה הפוליטית ההומוגנית -היא הקובעת. אין להאמין גם להבטחות, לפיהן יתאפקו הכל וישמרו על הבטחותיהם גם במחיר השלטון או הימנעות מניצול הזדמנות יוצאת דופן.
מלכודת נוספת קיימת בתהליך הרוטציה בראשות הממשלה. צריך להיות נאיבי מאוד בכדי להאמין ש"ברית אחים" בין בנט ללפיד תוכל לשרוד כל מבחן פוליטי פנימי או חיצוני. הרחקת נתניהו מראשות הממשלה תציב בפני שני החלקים של "ממשלת האחדות" אתגרים במישור הביטחוני והבינלאומי, הנוגעים לליבת האידאולוגיה המדינית-ציונית שלהם. את תחילתה של התפתחות זו אנו מגלים במהלכיה של ארה"ב מול אירן, של סעודיה מול אירן, של מצרים וירדן בניסיונן המשותף לשמר על-כנה את הבעיה הפלשתינית, של טורקיה בים התיכון, סוריה ועירק ושל החותים בתימן. ארה"ב טרם טבלה את "התרווד" הבעייתי של השמאל שלה בתבשיל המזרח תיכוני. כשתעשה זאת יהיה בכך מקום לדאגה...
אני משער שטראמפ מתעתד לרוץ לקדנציה נוספת ב-2024, או להריץ מישהו מטעמו ובדרכו. היכן תעמוד ישראל בוויכוח בין דמוקרטיות אנטי-ישראלית לרפובליקניות פרו-ישראלית בארה"ב?! - הבדחנים יאמרו בוודאי: באמצע... דהיינו: נחטוף משני הצדדים...
התקשורת המניפולטיבית, מנסה להקשות על מי שאינם לרוחה, באמצעות ציטוטים חוזרים של הבטחות שכביכול ניתנו על ידם לציבור והופרו. מבלי לבדוק בפינצטה, אני טוען שאין פוליטיקאי שנקי מכך, ולכן אין צדיקים מוחלטים בסדום של הפוליטיקה. השאלה האמיתית היא עד כמה חייבים היו להפר הבטחות ובאילו נושאים התפשרו. מבחן זה עומד כמובן גם לפני בנט סער ולפיד במו"מ הנוכחי. מבחינה זו, חשוב שפוליטיקאי שנאלץ להפר הבטחה, יקום ויסביר את מניעיו לציבור. הפרת הבטחה מעמידה אותו במבחן אמינות שרוב הציבור יודע שהוא מבחן בערבון מוגבל בפוליטיקה. הסבר מחזיר את הפוליטיקאי למבחן הנאמנות לעקרונות ולטיב השיפוט האישי והמוסרי - לדידי זהו מבחן חשוב יותר.
לאור כל מה שנאמר לעיל, נראה לי שהפתרון הנכון הוא עדיין ממשלת "ימין", אך בתנאי ברור שנתניהו עושה פשרות אישיות משמעותיות ובראש הממשלה עומד למשך שנתיים לפחות אדם אחר מגוש ה"ימין". רק אם באמת סוגר הוא את הדלת בתמיכת מפלגתו על אפשרות הקמתה של ממשלת "ימין", יש לבחון ממשלת "אחדות", וגם כאן רק בתנאי שיהיו בה כללים ומקדמי ביטחון שיאפשרו לרו"מ מיועד מ"הימין", לנהל את ממשלה כרוחו. אין להיכנס להרפתקאות פוליטיות מסוכנות במחיר של נזיד עדשים; אם אין התכנות טובה לנ"ל, יש ללכת לבחירות חדשות עם הכנה והיערכות מתאימות בכל מפלגות "הימין" להקמת ממשלת-"ימין" גדולה אחריהן.
