"אם יש את נפשך לדעת...", כך פותח ח. נ. ביאליק (תרנ"ח, 1898) את הפואמה המפורסמת שלו הנושאת אותו שם. ביאליק שואל כאן את שאלת השאלות – מהיכן שואב העם היהודי את לחלוחית החיים המקיימת את הווייתו היהודית, בתנאים שאין קשים מהם וששום עם אחר לא החזיק בהם מעמד במשך 2000 שנות גלות. יש הסבורים שזו האמונה אך לעיתים דומה שמדובר דווקא בקשיות-העורף; אולי זהו צרוף של השתיים.
הציונות ביקשה "לתרבת" הווייה זו ע"י אוטו-אמנסיפציה: שיקום לאומי עצמי, במדינת הלאום "ציון". למי שאיננו מאמין אדוק ושומר מצוות קפדן, זו התורה כולה גם כיום. כל הזיות הפוסט-מודרנה שאנו חוזרים ומדקלמים, אינן שייכות ליהודים וליהדות, לציונות, עצמאות וריבונות לאומיים. חלק מאיתנו מעולם לא למד זאת ואחרים שכחו את שלמדו, שכן קיוו ויש שעדיין מקווים להצטרף למעמד "המתקדמים והנאורים" בעולם באמצעות כפירה בעיקר. גישה זו נדונה לכישלון, משום שהניסיון מלמדנו שהיא כשלה תמיד בהיסטוריה היהודית. גם אם לפרקים נדמה לחלק מהעם ש"המציא את הגלגל מחדש", העם היהודי איננו עוד עם, יען כי ההיסטוריה, האמונה, והמוסר החברתי שלו שונים משל אחרים. בכדי שימשיך להתקיים כעם יהודי, עליו לשמר יחודיות זו. מכאן אנו מגיעים לשאלת השאלות, שהיא אקטואלית תמיד. מרגע שבחר העם היהודי להיות "אדם בצאתו, ויהודי באוהליו" ולממש זאת באמצעות הציונות המדינית המגשימה, נוסף לתנאים הקבועים לקיום היהודי, תנאי משלים: במדינת לאום ריבונית, התנהג כריבון.
אני מאמין שרוב הציבור במדינה, לפחות המשכיל והחושב, מכיר את מושג הריבונות. בכ"ז, בכדי שנשתמש בסולם ערכים ומושגים אחיד, אסכם בקצרה את הפירוש שלי למושג זה. מדינה ריבונית היא מדינה שמקור הסמכות לחקיקה בה ולניהול ענייניה, נובע מציבור האזרחים ואינו תלוי ברצונם או בדעותיהם של אחרים – יחידים, קהילות או מדינות. ישראל היא מדינה ריבונית, שהגדירה עצמה ככזו מתוקף הזכות הטבעית וההיסטורית של כל עם להגדרה עצמית ומתוקף זכותה ההיסטורית על ארץ-ישראל. מכאן זכויותיה ומכאן גם חובותיה לאזרחיה. ישראל בחרה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית ליברלית, כאשר "יהודית" היא הגדרה המתייחסת ל: אופיה, תרבותה השלטת, שפתה, סמליה וחוקיה, ו"דמוקרטית" – למשטר הנוהג בה.
1
לאחרונה במחזור לחימה נוסף מול החמאס בעזה, שהתלוותה לו מערכת נרחבת של הפרות סדר-ציבורי ואלימות פראית, במיוחד מצד ערבים, חלקם אזרחי המדינה ואחרים תושבי איו"ש.
2 אלו לוו בפגיעות חמורות באנשים וברכוש ובמעשי נקם של קבוצות יהודיות מיליטנטיות שנקטו אותה דרך. אל תוך מערכת אירועים זו זלגה בתקופת הקורונה ובחריפות רבה, סוגיית מערכת היחסים בין מדינת ישראל הריבונית, לבין הקהילות היהודיות החרדיות שבה, שבחלקן גורסות שהן אינן מכירות בריבונות הישראלית ובממשל הישראלי. סוגיה זו איתגרה בתקופת הקורונה את השלטון המרכזי בישראלי שלא הטיב להתמודד עם הסוגיה וכך החריף את המצב עד כדי סכנת נפשות.
להערכתי, נוצר מנגנון השפעה-הדדית משולש בין שלושה הגושים העיקריים בציבור האזרחים הישראלי: הרוב היהודי שאיננו חרדי ושולט במערכי הניהול והשליטה במדינה. המיעוט היהודי החרדי (כ-10%) החלוק על הרוב הנ"ל בשאלת זהותה היהודית ואופיה של המדינה, והמיעוט הערבי או מוסלמי (כ-20%), שאף שאינו הומוגני בהרכבו, בשאלות-יסוד אחדות, כגון אופיה של המדינה, מקומו בה, מהות שותפותו האזרחית וחשבונות-עבר היסטוריים.
4 תפיסתו אינה מתמזגת עם הנורמה הישראלית הבסיסית. לצד היות ערבים אלה אזרחי ישראל, הם מבקשים חופש לנהל מדיניות אנטי-ישראלית ובכללה תמיכה בטרור, בחרמות, בהשמצות ובהתנכרות לחוקי המדינה ומוסדותיה.
עם זאת טוענים הם לזכויות אזרח מלאות, למרות שאינם מקפידים במילוי חובות אזרח מלאות, כגון שירות צבאי או אזרחי. ברור שיחסים אלה הינם מלאי-סתירות פנימיות ומהווים מקור לוויכוחים, עימותים, תגובות עוינות משני הצדדים ומעשי אלימות. גם בקרב הגוש המרכזי של הרוב היהודי חלוקות הדעות לגבי המצב הסופי (או הקבוע – Steady State) הרצוי בין הרוב לקבוצות המיעוט. חילוקי-דעות אלה היוו מקור לקשיים פוליטיים, לחיכוכים חוזרים ונישנים ולוויכוח שלפחות בחלקו הוא שיח-חרשים, על אופיו ומהותו של הפתרון האזרחי, הלאומי והמדיני שעל ישראל לאמץ ולאכוף על כלל אזרחיה. מציאות מיטלטלת וחסרת יסודות מוצקים זו, היא אחד הגורמים המכריעים לאירועי הימים האחרונים ובעצם לאירועי כל 30 החודשים האחרונים.
החמאס הוא ארגון דתי-מיליטנטי, שרואה באיסלאם גורם עליון על היהדות והנצרות יריבותיו הישירות ופועל להאדרת עצמו מולן ולדחיקתן למעמד משני ומשועבד בכל מקום בו הוא שולט. הג'יהאד, מלחמת הדת, היא המנגנון באמצעותו הוא מנהל את המאבק. כל הסממנים שאנו מוצאים "בפוגרומי תשפ"א", מקורם ג'יהאדיסטי. בתרבות היהודית, היחס ההוגן לגר הוא אבן-יסוד מוסרית; בתרבות האיסלאם הקיצוני, זו סתירה של יסודות האמונה.
חוגי ג'יהאד מחפשים נקודות תורפה אצל יריביהם ומבקשים להשיג באמצעותן הישגים. התהליך הג'יהאדיסטי מכיר בעובדה שכאשר אין הוא יכול להתקדם, הוא מסכים ל"שלום זמני", שבמהלכו הוא בונה את כוחו ויכולותיו וממתין להזדמנות הבאה; זו תמיד דרכו של חמאס-עזה. במציאות כזו, אין מקום ל"הרתעה מידתית"; הרתעה מידתית היא אוקסימורון. חובה לקיים הרתעה אפקטיבית, בלתי-מידתית ומתמדת, במיוחד במצבים א-סימטריים. הרתעה מושתתת על תפיסת היריב את העוצמה שמולו והנזק הפוטנציאלי הגלום בהפעלתה, ועל הערכתו את נכונות "האויב" להפעילה באופן בלתי-מידתי. לכן, בעולם איסלאמי פונדמנטליסטי, שלום הוא הסדר זמני של הפסקת-אש שמתקיים כל עוד ההרתעה התומכת בו אפקטיבית. במצב שקיים גם במקומותינו, תפקידם של אנשי הדת המוסלמים ביצירת מציאות המאפשרת חיים בצוותא עצום הוא.
בין המוסלמים בישראל, ישנם רבים שמוכנים ואולי אף רוצים לחיות בשלום עם ישראל ובתוך ישראל כאזרחים, אולם מפחד קנאי הדת נרתעים מלצאת בגלוי בעניין זה. על-כן, אלימות בלתי-מרוסנת מכל סוג שהוא במגזר הערבי, תומכת, במגמות השליליות וזה המצב גם "בפוגרומי תשפ"א". תפקיד המדינה בישראל הוא לסוכך על האלמנטים החברתיים החיוביים בכלים אפקטיביים, על-מנת שיוכלו לממש את רצונם ולתת לכך ביטוי פומבי.
5 אם תיפגע תודעת הסיכוי ובמיוחד אם יתברר שהדבר קורה בתמיכה ועידוד של המנהיגות הערבית הפוליטית, הברירה היחידה שתיוותר היא הפרדה פיזית. מאחר שלישראל אין רזרבות קרקע, משמעות הדבר היא "נכבה" שניה של הערבים – חלקם או רובם. חשוב ששני הצדדים יפנימו עניין זה.
ראינו שהאירועים המסבירים את ההתפתחויות בשבועות האחרונים הם משברים מתמשכים: המשבר הממשלי, ההנחה שנתניהו כמנהיג הימין הוא הגורם המונע התקדמות לעבר הקמת מדינה פלשתינית,
חשבון שגוי של החמאס כתכונת יסוד אפידמית שהטיפול בה הוא בחיסון כללי מפניה, אי-הסדרת המשילות בישראל בסינכרוניזציה עם המטרות הלאומיות שלנו ולא של אחרים, אי-ביטול האקס-טריטוריאליות של החוגים החרדיים בישראל ואי-החלת עקרון ההדדיות האזרחית המורחבת, הקובע: הצד השני של המטבע עליו מוטבעות הזכויות הוא החובות. לא במקרה התחיל המשבר הפנימי הנוכחי מירושלים והמקומות הקדושים. בהיות ירושלים "תעודת הזהות" של חמאס, מיקד הוא דווקא בה את יוזמתו בתקופה זו ושילב בכך גם את החגים והשלכותיהם כנקודת-פתיחה למאבק.
6
על ישראל לעשות מאמץ ניכר להגיע בעתיד הלא רחוק להכרעות פנימיות מהירות לפחות בחלק מסוגיות היסוד שעל סדר היום: שלטון החמאס בעזה, פתרון מדיני בארץ-ישראל המערבית, יחסי עזה-איו"ש, היחסים עם ערביי ישראל, הבעיה של פליטי 1948. ניתוח אפשרויות אלה, יהיה מורכב ומייגע במסגרת זו. אסתפק במספר הערות לחלק מהנושאים. בעניינים הבאים יש לנהוג באופן נוקשה ובצמידות לחקיקה ברמה של חוק יסוד עיקרי ללא סמכות שינוי לבית המשפט. בעתיד, כאשר תכונן חוקה, תשקף היא עקרונות אלה ואת הלקחים שילמדו מהם עד למועד אישור החוקה במשאל-עם.
ריבונות בארץ-ישראל המערבית – אפשרית רק ריבונות אחת, הישראלית. לדעתי, שגה נתניהו שלא הכריע בשאלה זו בתקופתו של הנשיא טראמפ, אפילו במחיר של מחלוקת זמנית ומוגבלת עם ארה"ב או עם "המיפרציות".
קשר בין ערביי איו"ש לירדן ולערביי ישראל – קשר מוסדר בתאום עם ירדן, אזרחות ירדנית, תושבות בישראל (לחלק מהם) והסדרי שת"פ נרחבים משותפים.
מעמדה של עזה – אמירות נפרדת בחסות ישראלית מצרית. פירוז, סילוק החמאס הצבאי (לפחות) ופיתוח כלכלי מואץ בהנהגה וניהול של גורמים מקומיים, בסיוע ישראל ובמימון בינלאומי.
יחסים עם ערביי ישראל – ישראל תנסה להגיע לחיים בצוותא, על בסיס מספר הנחות יסוד: ריבונות העם היהודי על א"י המערבית (מדינה יהודית, עם ממשל דמוקרטי-ליברלי). אזרחות ישראלית על בסיס אישי, בתנאי של קבלת הגדרתה העצמית של המדינה ללא ערעור, (שבועת אמונים של כלל האזרחים למדינה וחוקיה). שוויון בזכויות וחובות (סימטריה אישית והדדיות אך לא התנייה). יום "הנכבה" לא יתקיים ביום העצמאות. טיפול מקיף בשאלת הקרקעות הבלתי-מוסדרים עד לפתרונה המלא. הסתלקות מוחלטת משימוש באלימות לפתרון מחלוקות. תנועה והתיישבות חופשית של אזרחים בכל מקום המותר להתיישבות על-פי חוק. סוגיית הבדואים תיפתר במסגרת הפתרון הכולל מול ערביי ישראל.
"פתרון הבעיה של העם הפלשתיני" – באחריות הליגה הערבית. ישראל אינה אחראית ליצירת הבעיה, אינה מקבלת אחריות לפתרונה. (להערכתי, הפתרון הנכון הוא במסגרת ירדן, בשיתוף ותאום עם ישראל ומדינות ערביות נוספות לגבי כלל ההסדרים המתחייבים מכך. כל פתרון יכלול הענקת אזרחות של מדינה ערבית לפליטים ובני משפחה מדור ראשון לפחות.
לקראת הבאות: אחרי יום השביתה של ערביי ישראל ו"יום הזעם" באיו"ש, נראה שהחמאס ותומכיו מנסים למנף את האימפקט הראשוני לכלל שינוי גלובלי. ישראל חייבת להפריד בין חמאס ועזה לבין כל השאר. עליה לשלול את אזרחותם של ערבים ישראלים שהתגייסו לטובת מהלכי החמאס, לכלוא את הרוצחים מביניהם בהליך שיפוט מהיר למאסר עולם ללא זכות ערעור ואת האחרים להגלות לעזה. אם לא יעשה הדבר עכשיו לגבי כמה עשרות או מאות של עבריינים, תאלץ ישראל בעתיד לעשות זאת לגבי אלפים; האירועים האחרונים הם תקדים שיגדל ויעצם אם לא יעקר מן השורש.
