מה-30 באפריל 1921 עד ל-23 לחודש מאי 1921, עברו על החברה בישראל טלטלות רגשיות שלא זוכרת מתי חווינו. זאת, לאחר מעל לשנה של מגיפה משתוללת וקטלנית, מדבקת, משתקת את המשק, מבדלת, מפרקת ומבודדת משפחות, ילדים מבית ספרם, סטודנטים מהאוניברסיטאות. ובעיקר, בעיקר פוגעת באוכלוסיות הקשישים בבתי ההורים השונים בארץ ובבתיהם.
ב-30.4. ערב חג ל"ג בעומר, כשעה לאחר חצות, קרסה חלק מהטריבונה והחלה מנוסת ההמונים שהביאה למותם של 45 גברים מבוגרים ונשואי פנים וצעירים חרדים, שהגיעו למירון לחגוג את החג בלווית ילדיהם ונכדיהם. עשרות רבות נפצעו וחלקם עדיין שוהים בבתי החולים. לאלפים רבים הטראומה הקשה שחוו תלווה אותם כל חייהם. גם כוחות העזר, המשטרה, אנשי ונשות מד"א וזק"א ושירותים נוספים - יסבלו מהטראומה של האסון הנורא.
בערב חג השבועות 16.5, בילו כעשרים אלף מתפללים חרדים במקום ששימש כאתר בניה, שיועד להפוך לבית כנסת בעתיד, ללא אישור טופס 4. בהתראת משטרת הישוב גבעת זאב בדבר אי-כשירותו של המקום לתפילה וריקודים, ושוב קרסה טריבונה ונהרגו שנית מתפללים וכ-220 נפצעו. שוב הוכו אלפי המתפללים בהלם נורא כאשר הטריבונה של בית הכנסת של חסידות קרלין, קרסה. ועוד אלפי אנשים הזקוקים לטיפול ותמיכה נפשית...
לאחר פתיחת לשכה בידי ח"כ בן-גביר וכניסתו והתפרעויות תושבי שכונת שייח ג'ראח הערבית ושימוש המשטרה בנשק נגד מתפללים ערבים במסגד אל-אקצה החלו פרעות של ערבים נגד האוכלוסייה היהודית בעיר לוד. ההתפרעויות המשיכו ועברו לעכו ולחיפה ומספר ישובים נוספים. פעילות זו הביאה עשרות בריונים יהודים ללוד, לחיפה, ליפו ובת ים, כאשר מספר מתפרעים ניסו ניסו לרצוח נהג מונית ערבי שנקלע למקום.
היינו על סף מלחמה בין חלק מועט מהאוכלוסייה היהודית. מספר חסידים קיצונים במאה שערים, מתנגדי המשטר הישראלי, הסתובבו ברחובות ללא התערבות משטרתית עם דגלי אש"ף וגינוי מדינת ישראל.
בשורת איוב
ולפתע פרצה מלחמה אמיתית שפגעה בעיקר בתושבי הערים בדרום הארץ ובכל עוטף עזה. המלחמה שנמשכה 11 יום, השכיחה את הקורונה ומותם של למעלה מ-6,000 נפטרים וחולים רבים מאוד. המטחים של הרקטות הגיעו עד ת"א ויישובי המרכז. למזל תושבי ישראל כיפת הברזל פגעה ב-90% מהרקטות כך שהפגיעה בחיי אדם הייתה קטנה ביותר. הנזק לרכוש היה רב.
מדי יום ראינו את מטוסי ח"א פוגעים במטרות שסימנו לאחר התראה לציבור התושבים בעזה והוראה מיידית לפינוי אזרחים. לא אפרט את מהלכי המלחמה הלא צפויה שנפלה על כולנו. יהודים וערבים. ישראל ועזתים.
עוד לא הצלחנו להתגבר על הפסקת האש, והעובדה שלא נדרשו החזרת הבנים שניספו במבצע צוק איתן הדר גולדין ואורון ז"ל ושני האנשים שהגיעו לעזה בטעות ויושבים בשבי שנים ארוכות, והנה בשורת איוב שוב נחתה והיכתה בחברתנו.
הכאב והאבל הפכו לאומי באסון כל כך נורא שחוו בני משפחה בתאונה מחרידה באיטליה. טל ועמית בירן ובנם הפעוט תום ביחד עם סבה וסבתא של טל - איזי וברברה כהן, ניספו בתאונה ברכבל באיטליה הצפונית. נותר האח הגדול, איתן בן החמש, השוהה בבית חולים בטורינו באיטליה, במצב קשה. טרם חזר להכרה ועדיין אינו יודע וגם לא יוכל לקלוט, את אשר מצפה לו.
לפתע הכאב הנורא על האסון חדר לכל בית ועמעם את מאורעות השבועות האחרונים. כולנו חשנו שאסון זה פוגע בכולנו. יהודים וערבים. נשים וגברים. ילדים ובני נוער. אנו שוב ניצבים בפני העובדה המזהה אותנו כמדינה אחת ותושביה מאוחדים באבל נורא אחד. באסון מחריד כל כך ומיותר כל כך. בודדים מאתנו מתייחסים לשאר קורבנות התאונה. אנו בשלנו. עוקבים אחר גורל איתן בן החמש ועתידו.
כולנו מרכינים את הראש בכאב ובאבל ומשתתפים בכאב האיום הפוקד את בני המשפחה האבלים. יהודים דתיים באסון גדול הפוקד משפחה אומרים שיש להחליף את המזוזה. האמנם? את הרע העובר בחודש האחרון ובמיוחד מתחילת השבוע הזה, על כל אדם בישראל, אכן יש להחליף.