מאז ההפיכה של חמאס והשתלטות ארגון הטרור על עזה חלפו 15 שנה. עזה היא הוכחה חיה מה קורה כאשר ישראל נסוגה חד-צדדית וללא הסכם משטח. ישראל חוותה ניסיון דומה בשטח לבנוני כאשר נסוג צה"ל מדרום לבנון והוא נפל לשליטת ארגון חיזבאללה. במזרח התיכון נסיגה היא סימן לחולשה. האינתיפאדה הראשונה (1987) פרצה אחרי הנסיגה מלבנון ב-1985 והאינתיפאדה השנייה (2000) פרצה מיד אחרי הנסיגה מרצועת הביטחון בלבנון. דוגמה אחרת היא סוריה. גם המרד נגד משטר אסד, שהדרדר למלחמת אזרחים, אירע כשש שנים בלבד אחרי נסיגתו המשפילה של הצבא הסורי מלבנון (2005). נחזור לנושא עזה. איך רצועת שטח קטנטנה של 365 קמ"ר יכולה לאיים בטילים על מדינה עם הצבא החזק ביותר במזרח התיכון? על-מנת להבין את חומרת המצב, נזכיר כי ב-2001 ירה חמאס טיל קסאם 1 לטווח 3 ק"מ שהגיע לשדרות. ב-2008 ירה חמאס טיל קסאם 3 לטווח 17 ק"מ שסיכן את כל יישובי עוטף עזה. ב-2012 בעקבות חיסול אחמד ג'עברי ירה חמאס לראשונה טיל קסאם 75 Mלטווח 80 ק"מ שהגיע עד לירושלים ולתל אביב. ב-2014 טענו בחמאס כי שיגרו לחיפה טיל R160, אך הוא הגיע עד לחדרה. לא רק טווח הטילים עולה בהתמדה, אלא גם עוצמתם ומספרם. אולם אם מביטים במפה, נראה כי מבחינה גאוגרפית-אסטרטגית הדבר בלתי אפשרי.

כביכול חסומים מכל עבר

רצועת עזה מוקפת בשתי מדינות עוינות לחמאס: ישראל ממזרח ומצפון (כוחות צה"ל קרקעיים) וגם ממערב (חיל-הים של צה"ל). מדרום, מצרים בהנהגתו של עבד אל-פתאח א-סיסי שנלחם עד חורמה ב"אחים המוסלמים", תנועת האם של חמאס. לצבא המצרי נוכחות משמעותית בסיני. ישראל אפשרה הכנסת כוחות מסיבית לצורך מלחמה בטרור בסיני. לפי פרסומים מלפני כשלוש שנים, הרמטכ"ל המצרי מחמד פריד טען כי מצרים מחזיקה בסיני לא פחות מ-88 גדודים הכוללים 42 אלף חיילים. במבצע טיהור הטרור שיזם הצבא המצרי ב-2018 השתתפו 3,000 רכבים משוריינים (כולל טנקים ונגמ"שים) ו-355 כלי טיס בהם מטוסי אף-15 ומסוקי אפאצ'י. כוחות אלה כוללים גם יחידות ארטילריה וכוחות מיוחדים ללוחמה בטרור שפועלים באזורי רפיח, שיח' זוייד ואל-עריש. בסיני מוצבים גם כוחות ימיים מצריים הכוללים ספינות קרב. אם כך, הגעת הנשק לרצועה נראית כמו תעלומה.

הדליפה

סיפור ההברחות לרצועה דרך מנהרות אינו חדש והוא התאפיין עד שנות האלפיים בעיקר בהעברת סחורות בלתי חוקיות. ה"דליפה" הרצינית, ראשיתן של הברחות הנשק המשמעותיות לרצועה, החלה ב-2005 בעקבות היווצרות החור הביטחוני: הנסיגה החד-צדדית של ישראל מעזה ומסירת ציר פילדלפי (14 ק"מ) לשליטתו הביטחונית של הצבא המצרי. הברחת הנשק מסיני, שהתגברה מאז באופן משמעותי, שרתה את חמאס שהתחמש לקראת ההפיכה הצבאית בעזה נגד הרשות הפלשתינית ב-2007. מצרים עשתה מעט מאוד למנוע מעבר אנשים והברחות בין רפיח הפלשתינית ורפיח המצרית. נראה כי הברחת הנשק התנהלה תוך מתן שוחד לחיילים מצרים ובזכות העלמת עין לא מעטה של הצבא המצרי בתקופתו של הנשיא חוסני מובארק. בתקופת שלטונו עד 2011, העריכו גורמי מודיעין כי מסלול הברחת הנשק וחלקי הטילים לעזה, עובר מאירן דרך המפרץ הפרסי לים האדום, אח"כ דרך מדבריות בסודן ומצרים ומשם לחצי האי סיני שנותר עדיין מפורז ברובו. אולם נראה כי על-מנת להעביר היקף עצום של נשק, היה צורך בהעלמת עין מוחלטת של חודשים ממושכים. הזדמנות פז מעין זו ניתנה לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי בתקופת שלטונו של מוחמד מורסי, איש "האחים המוסלמים". מורסי שימש כנשיא מצרים בין יוני 2012 ליולי 2013. אולם חלון ההזדמנויות של חמאס נסגר עם ההפיכה הצבאית שביצע עבד אל-פתאח א-סיסי בקיץ 2013. בראשית שלטונו, התאמץ א-סיסי לחסום את ההברחות לעזה בדרכים יצירתיות שכללו הצפת מנהרות במים. אולם יחסיו של א-סיסי עם חמאס השתפרו אט-אט ומצרים נטלה את תפקיד המתווכת בין הטרוריסטים לבין ישראל בסבבי הלחימה בעזה. נראה כי עם התחממות היחסים בין מצרים וחמאס גם התרופף בהדרגה הפיקוח המצרי על ההברחות. מלחמת האזרחים בלוב (אחרי הפלת קדאפי) והתעצמות דאעש באזור הביאו לשטף של הברחות נשק לסיני מארגונים איסלאמיסטים ברחבי לוב. בצפון חצי האי סיני מצאו בדואים עניים פרנסה חדשה בקרב ארגוני טרור המסונפים לדאעש. יש להניח כי סחר הנשק בין ארגונים אלה וחמאס פרח בשנים 2017-2014. המשטר המצרי, שסבל ממתקפות טרור, לא השלים עם מעברי הנשק מלוב ומסודן לסיני וב-2018 יצא הצבא המצרי למבצע צבאי נרחב נגד הטרור בסיני, באישורה של ישראל (מכיוון שלפי הסכמי השלום מדובר באזור מפורז).

Made in Gaza

מאז המבצע הצבאי המצרי בסיני, הפכה הברחת הנשק לעזה מסובכת ואיטית יותר. מסלול הנשק נפגע גם משינויים בעמדתה של סודן, שהתרחקה מאירן והתקרבה לציר המצרי-סעודי בשנתיים האחרונות. לפני כשנה אף חתמה סודן על הסכמי נורמליזציה עם ישראל. הקושי בהברחת הנשק העלה את הצורך בהרכבה עצמית של טילים, בנוסף להברחה של חלקים והרכבתם ברצועה, ככל הנראה בעיקר במנהרות מתחת לעזה. ערוץ אל-ג'זירה ניסה בתוכנית שפורסמה לאחרונה להתחקות אחר המקורות לחלקי הטילים שמייצר חמאס, מבלי לחשוף מידע מסווג. לטענת אל-ג'זירה, חלק מהטילים מיוצרים בעזרתם של אלפי נפלי פגזים ישראלים שלא התפוצצות בחולות עזה. טילים אחרים נבנו באמצעות צינורות להובלת מים שנעקרו מהקרקע. אל-ג'זירה לא ציין כמובן כי חלק לא קטן מהחומרים לייצור הטילים מקורו בחומרי בעירה, דלת, דשנים ומתכות שישראל מספקת לעזה למטרות אזרחיות, זאת בשילוב TNT מוברח מסיני.

קטר, טורקיה, אירן, לוב וסוריה

האם כמה ארגוני טרור קטנים היו מעזים לשגר טילים על המדינה החזקה במזרח התיכון, אם אכן היו ניצבים מולה לבדם? עזה אומנם נצורה כלכלית, אך נראה כי חמאס אינו סובל מבידוד אסטרטגי. מדינות רבות עומדות מאחורי הפלגים הפלשתינים ברצועה: המימון של חמאס מקורו בנסיכות קטר וכנראה גם מטורקיה, שתי מדינות המעניקות חסות מלאה למנהיגי הארגון. המימון של הג'יהאד האיסלאמי מגיע מאירן עמה הוא מזדהה אידיאולוגית, וכנראה גם מחיזבאללה. אין להוציא מכלל אפשרות שהמשטר הסורי הוא שמספק נשק ומימון לארגונים הפלשתינים במחנות הפליטים שליד צור שבדרום לבנון. אלה הם הארגונים שירו מספר טילים לעבר הגליל המערבי בסבב האחרון. לאחר הפסקת האש, אכן התייצבו נציגי הפלגים הפלשתינים הפרו-סורים בלשכתו של בשאר אל-אסד בדמשק. חלקי הטילים המורכבים בעזה מגיעים כאמור מאירן ומלוב (שילוב אינטרסים פוליטיים וכלכליים) והצבא המצרי כנראה מעלים עין במידת מה, אחרת ההברחות היו פוסקות כליל. אם נסכם, היד שלוחצת על ההדק היא אכן עזתית, אך מאחורי עזה עומדים מספר לא מבוטל של מדינות וארגוני טרור. כתבה זו מבוססת על מידע עיתונאי, ורב הנסתר על הנגלה.