פרשת נבי יושע (ד') - שביתת הבנות הכשילה

העדר הכוננות של הגדוד השלישי של הפלמ"ח למלא את משימתו העיקרית במחצית אפריל, לתפוס את המשטרות נבי יושע והר כנען מייד עם הפינוי הבריטי התבטאה בין היתר בכך, שאת מקומו של מאיר דרזנר, מפקד פלוגת הפלמ"ח שחנתה בהר-כנען, שהייתה אמורה לבצע את המשימה, מילאו מפקדי המחלקות דב זעירא ואלעד פלד. עוד מחלקה של פלוגה זאת, בפיקוד משה חוטר-ישי, חנתה בעין-זיתים. זעירא סיפר שהוא ופקודיו התכוננו לתפוס את משטרת הר כנען כשיפנו אותה הבריטים. משטרה זאת עמדה בין בסיס הפלמ"ח ובין צפת. "משעות הבוקר של אותו יום הייתי עם פקודי בתצפית על בית מינם ובית שרה לוי, עם מקלעים, לכסות באש את כל הפתחים שמאפשרים כניסה למשטרה", סיפר זעירא. "תיכננו להסתער כאשר הדגל הבריטי ירד מהתורן. כשראינו את האות, הונף דגל של קאוקג'י. הבנו שהם בפנים. מיד ראינו אותם, בעוצמה רבה. לא היה טעם. הם היו טובחים בנו. נערכנו להגנה מפני התקפה שלהם".¹ המג"ד מולא כהן והסמג"ד משה קלמן הגיעו לאיילת-השחר מטבריה במטוס, ב-16 באפריל בערב, וכהן שלח מברק למטה חטיבת ״גולני״: "המצב בגליל חמור יותר משחשבתי", ודרש להחזיר לגליל מיד את ראובן נצר ופלוגתו מגִזרת רמת-יוחנן ולשלוח אליו כוחות נוספים.² בעשר בלילה פקד ידין על משה מן, במברק בהול, להורות לאורי יפה "לכבוש את תחנת (המשטרה של) ראש-פינה בכל מחיר".³ כהן וקלמן לא יכלו לעשות הרבה. חצי מהגדוד השלישי שהה מחוץ לאצבע-הגליל; הדרך לגליל ממרכז הארץ הייתה חסומה בטבריה; מטוסי שירות האוויר לא היו מסוגלים להטיס כוחות גדולים וציוד צבאי מספיק. הפקק בטבריה נפתח הדרך רק ב-18 באפריל. בזמן התקפת-הנגד של בפיקוד ישראל ליאור על משטרת נבי יושע איישו אותה, ככל הנראה, עשרה לוחמים ערבים בלבד. מיד אחרי התקפה זו התמקמו בה יותר משבעים לוחמים חמושים, הקיפו אותה בגדרות-תיל נוספות והניחו מוקשים סביבהּ. הגישה על הכביש למנרה ולרמות-נפתלי נחסמה. "הלחץ של יישובי ההר גבר", סיפר משה קלמן. "תכפו קריאות האזעקה של היישובים שנשארו ללא מים, והיה ברור שעלינו לעשות ניסיון נוסף לכבוש את משטרת נבי-יושע".⁴

כהן וקלמן החליטו לתקוף את המשטרה ב-20 באפריל בלילה. פלוגה א׳ (פלוגה ט׳ לשעבר) של הגדוד השלישי, בפיקודו של יצחק (איציק) הוכמן, כמאה ועשרים לוחמים, תוגברה בכיתת חי״ש מרמות-נפתלי. משה קלמן תיכנן את ההתקפה ופיקד על ההכנות. חברת ״סולל בונה״ - שבנתה את המשטרה ב-1938 - סיפקה לש״י את תוכניות הבניין. קלמן סייר מעל המשטרה במטוס. שולחן-חול הוקם בחולתא. בניין המשטרה, בקנה מידה מוקטן, עוצב מסבון מותך. מחלקת דפנה בפיקוד דוד (דודו) צ׳רקסקי, הייתה אמורה לפרוץ אל המשטרה מצפון בחצות הלילה שבין 20 ל-21 באפריל. יסודות בית המשטרה התנשאו לגובה שבעים סנטימטרים, והחבלנים היו אמורים להניח את חומר-הנפץ על דרגש. על-פי התוכנית היו הפורצים אמורים לחדור לבניין דרך בקע שיעשו בו החבלנים, ובאותו זמן שתי מחלקות בפיקודם של פילון פרידמן ואיתמר ארבל היו אמורות להטריד את מגיניו מדרום, ואחר-כך להצטרף אל הכוח הפורץ. את התוכנית הזאת הכין משה קלמן אחרי שסייר באווירון מעל ליעד. סיירים לא הגיעו ברגל לסביבות המשטרה, ומידע מודיעיני על היערכות הערבים בתוך המשטרה לא היה. קלמן לא ידע שנבנו גדרות נוספות סביב המשטרה, וגם לא ידע שמספר מגיני המשטרה גדל ושיש להם נשק רב. קצין המודיעין של הגדוד, אריה גל, לא האמין בידידותם של הבדווים משבט אל-חמדון, שחנו מצפון למשטרה וחלשו על נתיב ההתקדמות של צ׳רקסקי ופקודיו. גל הציע לחסום את דרכם של החמדונים לנבי יושע ולרתק אותם באש, אם יהיה צורך בכך. קלמן ענה לו: "יש למחלקה די נשק, והיא תוכל לטפל בחמדונים". כך הוזנחה האבטחה באגף הצפוני של הקרב, הזנחה שתוצאותיה היו קריטיות.⁵

נתיבה בן-יהודה כתבה: "כל הבנות שהיו בחולתא, והתפקיד שלהן היה להכין אוכל ללוחמים לפני היציאה לקרב, ואת מנות הקרב, אז הבנות האלה ערכו שביתה כי כן! שביתה איומה, עם ויכוחים ועם צרחות ועם בכיות נוראות, ולא היה אוכל עד שעה נורא מאוחרת. בעיני זו הייתה אחת הסיבות שכל הכוח איחר לצאת. איחר את שעת האפס, איחר להגיע למקום ונכנס לאשר כבר עם האור הראשון". סיבת השביתה לפי עדותה, הייתה חוסר נכונותן של הבנות להסתפק בתפקידי שירותים, והתמרמרותן על סירובם של הבלתי לוחמים, שכונו ״בנות״, לעזור להן בתפקידי השירותים. את דיון המפקדים בחולתא לפני ההתקפה תיארה נתיבה בן-יהודה כבעל "אופי של סימפוזיון". היא כתבה שמשה קלמן "היה במצב של התלהבות יוצאת מהכלל. יותר ממה שהוא רגיל, והוא דיבר בצעקות. בשמחה, מתפוצץ מרוב נכונות לקרב, וזה הדביק את רוב החבר׳ה... ואלה שרצו באמת לברר כמה דברים חשובים, אליהם לא הייתה לאף אחד סבלנות". מפקד מחלקה שסיים קורס קצינים טען: "אין שום אלטרנטיבה לנסיגה", ואחד המפקדים אמר לו: "אוהו! זה כל הזמן רק מטרטר על דבר אחד! כמה פעמים כבר חזרת על זה?", ואחר אמר: "מכירים אותך, שמענו עליך בקפריסין, בא חדש מהקורס, והוא הכל יודע". וקלמן סיים את הוויכוחים: "איזה נסיגה מה אנחנו? חי״ש? חי״ש עלוב? בטבריה הייתה לנו תוכנית נסיגה? בסעסע? בבקשה, נסוג! אנחנו נראה לכל העולם שהפלמ״ח לא נסוג. אנחנו נראה להם מה זה לדבוק במטרה. הגיע הזמן שעם ישראל יוכיח לעולם מה הוא יכול. מה אנחנו מסוגלים. אנחנו לא מתחרטים באמצע הקרב. אז אנחנו לא עוזבים באמצע. אני אגיד להם מה יהיה! אנחנו ניכנס למבצר - באבו-אבוהו! ואנחנו נישאר שם. על אפם ועל חמתם של כל שונאי ישראל. אז לא צריך שום תוכנית נסיגה! אני לא רוצה לשמוע על נסיגה שמסיגה. מספיק עם כל הדיבורים האלה". נתיבה בן-יהודה, קצינת חבלה שהשתתפה בדיון, סיפרה שכאשר סיים קלמן את נאומו אמרו לו חבריו: "היית חזק", ו"אין לך מה לדאוג! יהיה בסדר! סמוך!". מפקד המחלקה החדש וכמה מפקדי כיתות לא היו מרוצים, ובייחוד הטרידה את המם-מם אפשרות התקפת פתע של חמדונים על צ׳רקסקי ופקודיו, אבל צ׳רקסקי הסביר שאת דעתו של קלמן אי-אפשר לשנות. "את כל הדברים האלה נתקן לפני הקרב הבא", סיים בהומור שחור. קלמן תקע דגל כחול-לבן קטן בראש בית-הסבון שעל שולחן החול, ואמר: "מחר בבוקר נבי-יושע תהיה שלנו"! קלמן הצטרף לכוח שיצא לנבי יושע, ללא תפקיד מוגדר. "רציתי לעמוד בראש הכוח הצפוני של החבלנים והפורצים", סיפר קלמן לימים. "אבל מולא כהן ואורי יפה טענו שהגיע הזמן שכל יחידה תצא לפעולה עם מפקדיה הרגילים, ושיש להפסיק את הנוהג לשלוח מפקדים רבים ביחידה אחת. מפני שזה סיכון מיותר. שוחחתי עם הוכמן. הייתה זאת הפעולה הקרבית הראשונה שלו, וליוותה אותו הרגשה של אי-ביטחון. הוא ביקש ממני להילוות אליו כמשקיף, ואני מילאתי את בקשתו ויצאתי עם הלוחמים, למרות המדיניות שלפיה כל מפקד מוביל את יחידתו לקרב". תוך כדי דיון הגיעה ידיעה שפלוגה ג׳, בפיקודו של ראובן נצר, חזרה מרמת-יוחנן למגדל. הוכמן הציע לצרף אותה ככוח תגבורת להתקפה על נבי יושע, אבל קלמן פקד עליה לחזור להר כנען, והיא לא השתתפה בהתקפה.⁶ _________________ בשבוע הבא: במקום בלילה כמתוכנן תקפו עם שחר; הכנות לקויות הפתיעו את התוקפים; המפקד דוד צ'רקסקי מפקד ללא לפנותו ולפוצץ את קיר המשטרה איתו; פקודת נסיגה ללא חילוץ.