פרשת נבי יושע (ז') - "טוב שבנחשים רצוֹץ את מוחו"

ביום ד', 20 באפריל, בשעה 9.30 בבוקר, לאחר שנודעו לו הפרטים הראשונים מכשלון התקפת הגדוד השלישי של הפלמ"ח על משטרת נבי יושע, שלח מפקד הגליל העליון, אורי יפה, מברק בהול למח"ט "גולני" משה מן: "ההתקפה נכשלה. כל יחידת החבלנים והפורצים נהרסה. הרוגים ופצועים. פרטים לא ידועים. אבל ידיעה ראשונה אומרת שניתך עליהם מטר רימונים בזמן הפריצה והחבלה. חלק נסוג לרמות-נפתלי וחלק לג׳חולה. לערבים הגיעה תגבורת מבחוץ".¹ באותו יום בשעה 11.30 לפני הצהריים דיווח מפקד הגדוד השלישי של הפלמ"ח, מולא כהן, למפקד הפלמ"ח יגאל אלון שההתקפה נכשלה וש"מכינים פעולה מחודשת". אחרי יומיים סיפק כהן לאלון יותר פרטים: "החבלנים והפורצים הגיעו לחומה, הניחו החומר, היה כבר אור, בגלל שני פצועים במקום לא הפעילו את החומר. בזמן הוצאת הפצועים נפגעו עוד מספר אנשים".² אלון דיווח למטכ״ל.³ אף באחד מהדיווחים לא צויינו בפירוט גורמי הכישלון. גוויות הלוחמים שלא פונו נקברו לאחר מכן בקבר אחים למרגלות המצודה. אנשים שהשתתפו בהתקפה על נבי יושע אמרו, אחרי שנים, שאין הם זוכרים שמישהו תיחקר אותם.

"למחרת, ב-21 באפריל, נכזבו התקוות למצוא ניצולים נוספים. עשרים ושניים הרוגים – רבים כל-כך בקרב אחד – לא היו עד אז ליחידת פלמ"ח.⁴ המכה המורלית הייתה קשה מאוד. ב-23 באפריל בלילה הופיע הצ'יזבטרון⁵ במטה הגדוד השלישי באיילת-השחר, לבדר את החבר'ה", סיפר הסמג"ד משה קלמן. "שייקה אופיר ונעמי פולני שרו שיר חדש של חיים חפר, 'היי הג'יפ'. ישבתי על הספסל הקדמי וחזות פני יכלה להקפיא את הדם בעורקיהם. תוך כדי ההופעה שִחְזרתי לעצמי את הכישלון. היוזמה כולה הייתה בידי הערבים ואנחנו נקרעים לגזרים, פורטים את עצמנו לפרוטות-נחושת כדי להספיק להגיב על היוזמות שלהם. רצתי לכאן ולשם ללא תכלית. עיני נפקחו: אפשר להיכשל בפעולות גמול. שאלתי את עצמי, מה הלאה? והגעתי למסקנה שהדרך שהלכנו בה פסולה שעלינו להיות היוזמים, להכות את האויב במרכזי העצבים שלו.⁶ "הייתה גם בעיה של מורל. היינו גדוד מנצח גא, ובוטח בכוחו. פתאום באה מפלה שפגעה בפלוגה שלמה ובחלקים מיחידות אחרות. הגדוד היה בהלם והיה לו קשה לבלוע מפלה נוספת. היה מסוכן לתת לגדוד לשבת על פצעיו ולאבד את המורל. הייתה לי הרגשה שהכרח להכניס את היחידות לפעילות מלאה בהקדם האפשרי, כדי להשכיח את טעם המפלה ולבנות מחדש את הביטחון העצמי, החשוב מאוד ליחידות לוחמות.

"נזכרתי במאמר חז"ל, 'טוב שבנחשים רצוֹץ את מוחו'.⁷ אנחנו מטפלים בכל חוליה בנפרד, רצים לנבי יושע, רצים לחלסה. המוח הוא צפת. העיר הזאת הייתה מרכז העצבים של האויב בגליל העליון וסמל לכל ערביי ארץ-ישראל. אם נכבוש את צפת יתערער הבסיס שכל ערביי הגליל העליון נשענים עליו, השליטה במרחב תעבור אלינו. בערב-ההווי ההוא גמלה בלִבי ההחלטה, לכבוש את צפת".⁸ אורי יפה ומולא כהן חשבו באותו כיווּן. במברק ששלח יפה למשה מן ביום האסון כתוב: "ברור שמתפתח פה דבר שמחייב אותנו להגביר כוח ולכבוש מקומות הידועים לך. לשם כך צריך הרבה כוחות נוספים ונשק. אני מודיע לך שבכל זאת נעשה מעט מאוד".⁹ אחרי הכישלון השני בנבי יושע, כהן וקלמן גמרו אומר ליזום את ההתקפה על צפת.¹⁰ ________________ בשבוע הבא: בפרק זה הסתיים תיאור וניתוח שתי ההתקפות הכושלות על משטרת נבי יושע, היא מצודת כ"ח היום מדרו לקריית שמונה. בשבוע הבא אתחיל בסדרת פרקים חדשה על "מבצע יפתח". הפרק יעסוק בתסכוליו של יגאל אלון שבמשך ארבעת חודשי המלחמה הראשונים לא עשה דבר; התחזית של יגאל אלון על ייעודו של הפלמ"ח לא התממשה; אלון טס לגליל העליון לשמוע ממקור ראשון מה קרה בנבי יושע; כיצד המפקדים בגליל העליון התייחסו לביקורו של יגאל אלון; כיצד ניצל יגאל אלון את ההזדמנות על חשבון אורי יפה.

1. א"צ, לגולני מעודד, 20 באפריל 1948. 2. א"צ, מעלי למועצה, 22 באפריל 1948. 3. א"צ, למטכ"ל, ידין, קמחי, מהמועצה, 22 באפריל 1948. 4. בקרב הקסטל שנערך בין 3 ל-9 באפריל נהרגו 39 לוחמים, 21 מחטיבת "עציוני" ו-18 מהפלמ"ח. 5. צירוף של המילים צ'יזבט ותיאטרון. הייתה זאת להקת הזמר של הפלמ"ח ושל צה"ל בראשית הקמתו והתקיימה מינואר 1948 ועד שנת 1959. היא נחשבת כלהקה הצבאית הראשונה שהוקמה בישראל. קדמה לה להקת הבריגדה אך זו הופיעה בפני החיילים העבריים בנכר. ויקיפדיה. 6. למסקנה זאת הגיע דוד בן-גוריון שלושה שבועות לפני כן בעקבות כשלון שיירת חולדה. התוצאה: "מבצע נחשון" שבמסגרתו בוצעה גם ההתקפה על דיר יאסין, שהכריעה אסטרטגית את ערביי ארץ-ישראל. את התקפת הפלמ"ח על נבי יושע לא שברו ערביי ארץ ישראל אלא חיילים סוריים מ"צבא ההצלה". 7. מכילתא בשלח ב', לפי רש"י "היה רבי שמעון אומר – כשר שבמצרים הרוג, הטוב שבנחשים, רוצץ את מוחו". 8. ראיון עם משה קלמן; אריה חשביה, "פלמ"ח יפתח", הקיבוץ המאוחד, 1978, עמ' 42. 9. א"צ, מעודד לגולני, 20 באפריל 1948. 10. ראיונות עם מולא כהן ומשה קלמן.