אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, שר החקלאות עודד פורר, משפחתי האהובה, אני עומדת מולכם היום, נושאת את דברי הבכורה שלי בבית הזה - ביתו של הציבור הישראלי. זוהי זכות גדולה בעבורי להיות חברת כנסת, ואני מודה, אני נרגשת. נרגשת מגודל המעמד והמחויבות הגדולה שלי לעבודת הכנסת. נרגשת מההזדמנות שנפלה בחלקי לעשות ולעסוק בשורה ארוכה של תחומים: מהדיור הציבורי וזכויות האזרחים הוותיקים, דרך החינוך, שהוא היסוד לכל מה שאנו עושים.
לאחר שני עשורים של עשייה ציבורית, כיועצת משפטית של עיריית מגדל העמק והוועדה לתכנון ובנייה, בכוונתי לפעול לצמצום פערים בין הפריפריה החברתית והגאוגרפית למרכז. ראיתי מקרוב את הפנים והשמות מאחורי הסטטיסטיקות, את הקושי, האתגר, החלום והמצוקה. לא פעם שאלתי את עצמי: היכן הממשלה? היכן המדינה בסיוע לאותן שכבות שלא תמיד שפר גורלן או שלא הצליחו להביא לידי הגשמה את חלומן? לא פעם תהיתי על מה חולמת הילדה, שכבר בשנותיה הראשונות בבית הספר נתקלת בקשיים כלכליים וחינוכיים.
ישראל היא מדינה קטנה עם פערים גדולים; פערים שלצערי רק הולכים וגדלים. ישראל היא מדינה שתפקידה להעניק שוויון הזדמנויות, על-מנת שכל אחד ואחת יוכלו להגשים את החלום. שוויון הזדמנויות איננו רק סיסמה חלולה, הוא ייעוד לחברה בריאה ומצליחה יותר. אני מבטיחה לכם, אנשי הפריפריה, לא לשכוח להשמיע את קולכם בדיוני המליאה והוועדות.
אבל היום - היום תרשו לי לדבר על משהו אחר. מכובדיי, מגפת הקורונה שהכתה בעולם כולו ועודנה איתנו, הביאה עימה שורת מגפות אחרות: תחושת אובדן השליטה ושינוי סדרי עולם, חוסר בשגרה, ביציבות ובוודאות, הצטיידות חסרת היגיון בכמויות של מזון וקצת ניחומי ממתקים וחטיפים. הבידוד והריחוק החברתי גרמו לבנות ובני הנוער לשקוע ברשתות החברתיות, לשהות בטיק-טוק ובאינסטגרם זמן ממושך. ובו בזמן על מסך הטלוויזיה תוכנית אוכל רודפת תוכנית אוכל, ובין לבין, בהפסקת הפרסומות, תרבות השפע מציגה בפנינו אין-סוף אפשרויות לצרוך מוצרים עתירי שומן, סוכר ונתרן.
הקורונה ערערה את סדר-היום של כולנו, ופגעה משמעותית באפשרות שלנו לשמר סדר-יום ופעילויות קבועות. עבור מתבגרים ומתבגרות רבים מדי הדרך היחידה להתמודד עם המצוקה, המתח והחרדה המתעצמים הייתה בניסיון להחזיר, או להחזיק, סוג של שליטה במציאות הכאוטית. איך? באמצעות האוכל. באמצעות האוכל, שהיה גיבור תקופת הסגרים. הימנעות ממנו במקרה של אנורקסיה, אכילת יתר במקרה של בולימיה, או פשוט אכילה עד נחמה - נחמה שלא באמת מגיעה.
ואז, מגיעות גם הביקורות וההערות. לפעמים ההערות באות מבחוץ ולפעמים מבני הבית. אבל הכי גרועות הן ההערות שמגיעות מבפנים, מבלי שיהיה צורך שמישהו יעיר משהו או יביט במבט לא מרוצה. אנחנו כבר כל כך בטוחים שאנחנו יודעים מה אחרים יחשבו או יאמרו עלינו, עד שדעתם הופכת לחשובה הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים על עצמנו. הפרעות האכילה הללו נולדות מהצורך העז להשיב לעצמנו את השליטה בחיים שלנו, כמו זו שאבדה באופן חריג בקורונה. אלה הפרעות שגורמות, בסופו של דבר, לאובדן שליטה מוחלט.
לאחרונה שודר בטלוויזיה סרטה של פאולה רוזנברג, "כמו שאת". אחריו נערה אחת סיפרה: לא אכלתי כי אני רעבה, אכלתי כי לא היה לי אף אחד. נער אחר סיפר שהיה לו כל כך הרבה זמן, שהוא התמקד בלמנות ולפרט את כל הפגמים שהוא הצליח למצוא בעצמו.
חבריי וחברותיי חברי הכנסת, התופעות הללו היו כמובן עוד הרבה לפני שידענו שיום אחד מגפה עולמית תשנה את החיים של כולנו. אני הייתי חלק ממה שמכונה עולם הזוהר של הדוגמנות. הייתי ילדה טובה חיפה, קצרתי הצלחות ותארים, עבדתי ברחבי העולם וייצגתי את ישראל בכבוד בתחרות יופי בינלאומית.
אבל מהר מאוד הבנתי שלחיות בתוך
העולם הזה זה לשלם מחיר נפשי כבד מאוד. בכל חדר הלבשה, או היערכות לתצוגה, המשפטים שהדהדו בחלל האוויר תמיד היו: מה את אוכלת? למה את אוכלת? כמה את אוכלת? לפעמים אפילו לא היה צריך לומר; מבט סוקר, עיקום של חיוך, וביקורת, ביקורת, ביקורת.
לי הספיק זמן קצר בעולם הזה. בחרתי לעזוב אותו. סיימתי את לימודיי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה ועברתי להתמקד בלימודי משפטים: תואר ראשון ותואר שני. לקחתי את הנחישות וההתמדה לעולם הפריפריה, כעורכת דין.
מאז כמובן העולם השתנה. הרשתות החברתיות הוסיפו התמודדויות עם ציפיות ואכזבות, כישלונות וחרדות בהיקפים שלא היו שם קודם, עם תגובות ארסיות וחורצות גורלות, שלא תמיד קל לקום מהן. הערות שלפעמים עלולות להישאר בעומק התודעה שנים ארוכות.
אך תקופת הקורונה לדעת כל המומחים היא נקודת השיא, שהקצינה את כל המגמות שהיו לפניה. התוצאה היא כמובן עגומה. ילדים וילדות במצוקה אקוטית נשארים בבית וממתינים בייאוש להתקדם בתורם ברשימות המתנה בלתי נגמרות לקבלת טיפול, פשוט כי אין מספיק תקנים ואין מספיק מיטות.
במדינת ישראל כולה יש היום תקן רק ל-46 מיטות אשפוז - 46 בלבד - לבנות ובני נוער הסובלים מהפרעות אכילה. גם במחלקות ילדים לא ייעודיות, מספר המטופלים מזנק. ולצערי, כאשר אין טיפול מתאים ובזמן, ההתדרדרות היא הרבה יותר מהירה.
יש לנו אחריות כלפי בנות ובני הנוער הללו, הם הילדים שלנו; אסור לנו לתת להם ללכת לאיבוד או להרגיש שהם כישלון. מי שלא עשה מספיק ולא התאמץ כדי לשנות את המציאות הזו, אלה מקבלי ההחלטות לאורך כל השנים האחרונות.
חבריי וחברותיי חברי הכנסת, המציאות הזאת הולכת להשתנות - לא רק בהגדלה של מספר מיטות האשפוז ותקני המטפלים, אלא גם ברתימה של הגורמים הרלוונטיים לשינוי המסר. אותו מסר שמועבר לנו ולחברינו ולילדנו, שיש אידיאל יופי אחד ויחיד שאליו יש לשאוף, וכל מי שאינם עומדים ברף הזה מוקעים ומובכים. המסר הזה אינו רק שקרי ושגוי, המסר הזה הוא מסוכן. הוא לא רק פוגע באותה קבוצת נערים ונערות הסובלים ממצב אקוטי של הפרעות אכילה, הוא פוגע בכולנו כחברה. בעבור אנשים הסובלים מהפרעות אכילה, המסר הזה הוא לא פחות מהרסני.
עלינו לתמרץ חברות אופנה לשדר אנושיות, לא רק מודל; לעודד גופי שידור לקיים שיח ציבורי בנושא; להכניס את נושא דימוי הגוף לתוכנית הלימודים; לספק הכשרות לצוותי החינוך וההוראה, במערכת שחייבת לתת מענים גם להתמודדויות הרגשיות של הילדים והילדות שלנו ולא רק הקוגניטיביות. לעזור לבנות ובני הנוער שלנו לאהוב את עצמם. להאמין בעצמם בכל רגע בדיוק כמו שהם.
למזלי, זכיתי לגדול בבית שהעניק לי את התחושה הזו בכל יום. אמי רותי, המנוע של חיי, הקפידה תמיד לדחוף אותי להאמין בעצמי, להצטיין, לכוון גבוה, ולנסות. כך, כאשר רציתי כילדה להתקבל לבית ספר הריאלי בחיפה; כך כשנרשמתי ללימודי המשפטים. המוטו שלה בחיים הוא: את ה"לא" כבר יש לך, יכול להיות לך רק "כן". זה משפט שגרם לי לצעוד קדימה בכל פעם שהיססתי לרגע אם לעשות עוד צעד. אז אימא, העובדה שאני עומדת כאן היום היא בזכותך. לאורו של המוטו הזה השתדלתי לחנך גם את ילדיי האהובים: עידן שהוא אחד היוטיוברים ויוצרי התוכן המובילים בארץ, ועמית, שעוד רגע מתגייסת והופכת להיות חיילת בצה"ל. אני גאה בכם בכל יום יותר ויותר.
אבי, מיכה ז"ל, נפטר לפני שנה וחצי. אבא הגיע איתי לכל כנס ולכל כינוס פעילים בכל מקום בארץ, מסור ועוטף, עד שבאמצע מערכת הבחירות בשנת 2020, אבי נפטר מדום לב. הרגע הזה עבורי הוא מרגש ועצוב כאחד. אבי לא זכה לראות אותי ניצבת כאן היום במשכן הזה, ואם הוא היה פה, הוא היה גאה. כל כך גאה. ובן זוגי
יוסי שלי, שיחד אנחנו רוקמים חיים מיוחדים משלנו כבר למעלה מעשור, תודה לך אהוב שלי על התמיכה והגב העצום שלך, ועל כל מה שאתה בשבילי.
אני מבקשת להודות ליושב-ראש המפלגה שלי, שר האוצר
אביגדור ליברמן, על האמון הגדול שנתן בי. עכשיו מגיע החלק שלי לעבוד למען הציבור הישראלי, ולמלא את שליחותי הציבורית נאמנה. ואתם, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, לכם אני מבקשת להודות על ההקשבה ומייחלת שיחד נפעל לתקן את העיוותים לטובת הציבור הישראלי כולו. תודה רבה.