אדוני היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, עובדי הכנסת המסורים והיקרים, חברים, אורחים, צוות יקר, מכובדיי כולם, תרשו לי לפתוח בסיפור. פסח 1912, תלמידי התיכון העברי הראשון, הגימנסיה הרצליה בתל אביב, מתכוננים לטיול אביב בגליל העליון. לרגל המאורע כתבו והלחינו מורי הגימנסיה שיר לכת, אולי הראשון שבשירי הלכת בשפה העברית.
בחלוף חמישה ימי נסיעה בעגלות, מגיעים התלמידים לעיירה ראש פינה. שם הם שרים בהתרגשות רבה בפעם הראשונה את שיר הלכת שהיה לאגדה: "פה בארץ חמדת אבות / תתגשמנה כל התקוות. / פה נחיה ופה ניצור / חיי זוהר חיי דרור. / פה תהא השכינה שורה, / פה תפרח גם שפת התורה". הם שרו את מילות השיר הללו בביטחון רב שאף כי עוד רבה הדרך, כאן בארץ הטובה הזאת יתגשם חזון הדורות. כמוהם האמינו בתחילה מעטים, ואחר כך רבים וטובים, כי ביישוב העברי שהיה למדינת ישראל טמון עתידו של עמנו.
מארבע קצוות הארץ עלו ארצה יהודים רבים, ובהם גם סבא יוסף, אביה של אימא שהלך, מעמנו אך לפני שבועות ספורים. הוא סיפר לי פעם כיצד חלם בהקיץ מול אורות נמל תוניס על האורות של נמל חיפה. אבי, ז'אן ז'אק שיקלי, לימים איתן, נולד גם הוא בתוניס. פעם שאלתי אותו: כיצד נעשית לציוני? והוא סיפר לי איך כשהיה ילד קטן הייתה אמו בוכה מול מסך הטלוויזיה בכל פעם שדווח על קרבות שבהם נהרגו חיילי צה"ל. הוא שאל אותה: מדוע את בוכה? והיא השיבה לו: החיילים האלה הם כמו הילדים שלי. אבי חשב בליבו, אם הם כמו הילדים שלך, הם האחים שלי. ביום ההולדת ה-19 שלו החליט אבא למרוד במציאות חייו. הוא השאיר את ארצו ואת בית אביו מאחוריו והלך בעקבות חלום ילדותו לחיות לצד אחיו. ברבות הימים נולדתי אני, לא רחוק מכאן, מעל פסגת הר הצופים שבירושלים.
על מדרגות בית הספר התיכון, בסיומה של אחת מבחינות הבגרות, פגש אותי בחור צעיר, מלא להט ומרץ. הוא דיבר איתי על ציונות ועל זהות, על חרות ואחריות, וסיפר על תוכנית, שהוא קרא לה אז "מדרשה למנהיגות". הקול קרא והלכתי. חצי שנה מאוחר יותר הובלתי לראשונה סדרת ניווט עם חבריי למכינה, שאותה סיימנו על גדות נהר הירדן. בסיכום הסדרה אמר לי אותו בחור צעיר, אז המחנך שלי במכינה: עמיחי, אתה עוד תהיה למפקד צוות בסיירת גולני. אמר ולא ידע מה אמר. ואכן, שנתיים מאוחר יותר, על אותן גדות ירדן, צעדתי עם חייליי בסיירת גולני במסע לילי מפרך.
במהלך שירותי הצבאי פגשתי גם מש"קית חינוך צעירה וחייכנית. זכיתי, ושניהם - המדריך שמלווה אותי מאז, ארז אשל היקר, והמש"קית שהייתה לרעייתי ואם ילדיי, הדס - מלווים אותי הערב, לצד יהונתן, נגה ואורי המתוקים.
אדוני היושב-ראש, במרכז הבמה שעליה אנו ניצבים כעת חקוק סמלה של כנסת ישראל, סמלה של מדינת ישראל, מנורת המקדש ולצידה ענפי הזית, המופיעים בנבואת זכריה. המנורה הזאת מבטאת בעיניי את התגשמות הציונות והעשייה הישראלית: עלייה, התיישבות, ביטחון, חינוך, מדע, הייטק ועוד. אך המנורה הזאת אינה רק כל אלה, וכדי למלא את ייעודה עלינו ליצוק בה תוכן, שמן למאור. בלעדיו, בלי אותו תוכן רוחני, תרבותי-ייחודי, בלי אותו שמן הזית שהעם היהודי משמר, יוצר ומחדש זה למעלה מ-3,000 שנה, המנורה לא תוכל להאיר ושפת התורה לא תוכל לפרוח.
ככל שהתפתחה המנורה, ככל שהרבינו נכסים של חומר, טושטשה חשיבותו של הממד הרוחני. היו שטעו לחשוב כי אין לנו צורן בשמן, "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו" - כוחנו ועוצם ידנו די בהם כדי לעשות לנו חיל. אך "לא בחיל ולא בכוח", אמר המלאך לזכריה; כדי להבטיח שהמנורה תוכל להאיר, עלינו לחנך את צעירי ישראל לאהוב את מורשת עמם.
בעשור האחרון הקדשתי את כל מרצי וכוחותיי, לצד צוות נפלא של מחנכים, למשימה הזאת, שאותה היטיב לתאר השופט מישאל חשין, זכרו לברכה: "לעצמי אבקש", אמר, "כי נכדיי יחונכו במורשת אבותיי - - - כי ידעו מהי שירת הים, מי הייתה דבורה - - - ומהי קינת דוד - - - כי ידעו מי היו הלל הזקן והרמב"ם - - - כי ידעו על מה נכתבה 'מגילת האש', מי היה ביאליק ומי הוא חיים גורי. כי ילמדו על השואה וידעו כי 'שנית מסדה לא תיפול'".
אדוני היושב-ראש, הרצל, חוזה המדינה, שדיוקנו מתנוסס על הקיר מאחוריי, ידע לומר כבר בקונגרס הציוני הראשון: "הציונות היא שיבתנו אל היהדות עוד לפני שיבתנו אל ארץ היהודים". זה סוד כוחנו, זהו מקור עוצמתנו, זו משימת דורנו.
במשכן הזה יש המכנים אותי בשם "מורד". הלוואי והייתי ראוי לתואר הזה. המורשת היהודית רצופה מרידות. אברהם מרד בעבודת האלילים של אביו, משה מרד בפרעה. אנחנו חלק מאומה קטנה שכדי לשמור על זהותה ועל חרותה, על השמן ועל המנורה, הייתה מוכנה להעז ולמרוד כנגד האימפריות החזקות ביותר בדברי ימיה של האנושות: אשור ובבל, יוון ורומא, גרמניה ובריטניה. אבל היהדות לא תובעת מאיתנו רק מרידות גדולות, אלא גם מרידות קטנות של יום-יום. "יתגבר כארי", פותח השולחן ערוך, "לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר". היהדות תובעת מאיתנו הלימה ותואם בין מילים למעשים, נאמנות, מסירות ונכונות לשלם מחירים. לא באתי לכאן כדי למרוד באיש או במפלגה, אלא כדי למרוד באותן רוחות הזמן המבקשות לכבות את המנורה; ברוחות הזמן המבקשות לטשטש את ההבדל שבין אמת לשקר ומביאות איתן תרבות פוליטית של שקר ומרמה; ברוחות הזמן שפשו בחלקים של צמרת מערכת המשפט והמשטרה שלנו, רוחות זמן שהובילו אותנו לרפיון וחולשה, לאובדן ההרתעה, לאובדן המשילות ולאובדן הביטחון האישי בגליל, בנגב ובערים המעורבות. אני מורד ברוחות הזמן הללו עבור עתיד ילדיי. אני מורד ברוחות הזמן הללו עבור הדורות הבאים. אני מורד ברוחות הזמן הללו למען נצח ישראל.
בעזרת השם, בכוחן של מילים ובכוחם של מעשים, נעשה ונצליח. אני מאמין שפה, בארץ חמדת אבות, עוד תתגשמנה כל התקוות. תודה, חברים.