תראו מה יכול לעשות הבדל של אות אחת. רבים חוזרים על האמרה "כל ישראל ערֵבים זה לזה", אך בעצם הניסוח הנכון של התלמוד הבבלי (בשלושה מקומות) הוא "כל ישראל ערֵבים זה בזה". על-פי הניסוח הראשון והשגוי, הערבות ההדדית היא חיצונית וטכנית: אני אדאג לאחר כי גם הוא ידאג לי. על-פי הניסוח השני והנכון, הערבות ההדדית היא פנימית ומהותית: אני אדאג לאחר כי שנינו חלקים מאותו שלם. ההבדל הזה בא לידי ביטוי בולט ביותר בנושא הקורונה בכלל ובשאלת ההתחסנות בפרט. אם אני רק ערב לאחר, אזי יכול להיות לי תירוץ: למה שאני אתחסן לפניו? למה שאני אשים מסיכה אם לידי יושב מישהו בלי מסיכה? מובן, שחשיבה כזאת עלולה להוביל לכך שכל אחד ירצה להיות השני בתור לחיסון ושכל אחד ישים מסיכה רק אחרי שכולם ישימו – והתוצאה תהיה שאיש לא יתחסן ואיש לא יעטה מסיכה. אבל אני אם ערב באחר, התירוצים הללו מתפוגגים: החובה שלי לעטות מסיכה, לשמור על ריחוק חברתי, להימנע מהתקהלויות, להתחסן – החובה הזאת כלל איננה קשורה למה שעושה האחר; היא חובה עצמאית המוטלת עלי בשל אחריותי כלפיו. ממילא, התוצאה תהיה הפוכה מאשר זו שתיארנו קודם: אני אהיה חייב להתחסן ראשון ולעטות מסיכה לפני כולם, כי זוהי חובתי-שלי – ואז כולם ינקטו כל הצעדים הדרושים.

זהו אולי ההבדל המשמעותי ביותר בין הליברליזם לבין היהדות. התפיסה הליברלית שמה במרכז את היחיד, צרכיו ורצונותיו, ורואה את המדינה כמי שחובתה לספק צרכים אלו ולענות על רצונות אלו. הדמוקרטים בארה"ב הם הדוגמה המובהקת: תומכים בהפלות, בהגירה נרחבת, בביטוח בריאות ממלכתי – וגם בממשלה גדולה הפעילה בכל תחומי החיים. הקיצוניות השנייה, להבדיל אלף הבדלות, היא התפיסה הפשיסטית ולפיה המדינה עומדת במרכז והפרט חייב לעמוד לשירותה, כולל במחיר זכויות היסוד שלו ואפילו במחיר חייו. לכאורה, היהדות אמורה להיות נושאת הדגל של התפיסה השמרנית. ככלות הכל, זוהי הדת העתיקה ביותר בעולם ודתות מטבען הן שמרניות. אבל מי שאומר זאת, אינו מכיר את היהדות. היא מתחדשת כל העת ומגיבה בזמן אמת לאתגרים שמציבות התפתחויות טכנולוגיות – החל משימוש בחשמל בשבת וכלה בקביעת רגע המוות. כי היהדות, כתפיסת יסוד, לעולם אינה הולכת לאף אחד מן הקצוות. ובהקשר בו אנו עוסקים כעת, היא מדגישה את חשיבות הפרט והכלל כאחד. הדברים באים לידי ביטוי באמרה ידועה ואקטואלית במיוחד בימי הדין: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע עצמו לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה... לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת – אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות; עבר עבירה אחת – אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (מסכת קידושין, דף מ', סוף עמוד א'). המסר ברור: היחיד אחראי גם על עצמו וגם על הכלל. ליחיד יש יכולת להכריע גם את גורלו שלו וגם את גורל הכלל. היחיד איננו לבדו במרכז; הוא חייב להתחשב בכלל. הכלל איננו עומד בפני עצמו; הוא מורכב מהרבה-הרבה יחידים.

דוגמה בולטת לאיזון בו מצטיינת היהדות היא שנת השמיטה הבאה עלינו לטובה, כחלק ממערכת המצוות הנוגעות לרכוש מחד ולצדקה מאידך. ההלכה מענישה בחומרה עברייני רכוש, והיא פגעה בכיסיהם הרבה לפני שמלומדים מודרניים הגיעו למסקנה שזוהי הדרך הנכונה: סתם גנב משלם כפליים משווי הרכוש, וגנבים של בעלי חיים משלמים פי ארבעה וחמישה. עבירת הגזל מחייבת גם הבאת קורבן פומבית. מצות השבת אבידה מדגישה את חשיבותו של קניין הפרט. ועוד ועוד. לצד זאת, היהדות יצרה מערכת צדקה מפוארת שאין דומה לה בעולם. הייחודי בה הוא שהסיוע לנזקקים מהווה מצווה דתית, אותה ניתן לאכוף. לא רק מידה טובה או הכרה בתרומה לצורכי מס, אלא גם חובה – בדיוק כמו קריאת שמע ושמירת שבת. ואז באה שנת השמיטה, בה היבול אינו שייך לחקלאי אלא לכלל, וכמובן בעיקר לעניים. המפרשים נתנו הסברים רבים למצווה זו, ובעל "ספר החינוך" (חכם ספרדי בן המאה ה-13 שזהותו אינה ברורה) נותן לה לא פחות מארבעה כאלה. השלישי הוא: "יש תועלת נמצא בדבר לקנות בזה מידת הוותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול". כלומר: ללמד אותנו לוותר על רכושנו לטובת האחר – מבלי לקבל דבר בתמורה. הנה לנו עיקרון שליהדות חשוב מאוד להנחיל, עיקרון הנכון תמיד – ודאי בעידן החומרני והאנוכי שלנו.

הדיונים בוועדת נאור לאסון מירון עוסקים רבות בשאלה כמה אנשים יכלו להיכנס למתחמים השונים בהר ולמתחם קבר הרשב"י, כמה נכנסו בפועל ומדוע לא נאכפו מגבלות התפוסה. לי יש שאלה אחרת, וסליחה על הכפירה בעיקר: למה בכלל מאות אלפים נוהרים לשם? פולחן הקברים הזה לא רק זר לחלוטין לרוח היהדות, אלא גם מהווה את אחת משלוחותיה של עבודת העבודה הזרה – מה שקרוי בתורה "דרישה אל המתים". היהדות איננה מקדשת מקומות בשל אנשים, אלא רק בשל סיבות רוחניות או הלכתיות. משה הצטווה במעמד הסנה "של נעליך מעל רגליך", כי הוא ניצב בפני השכינה. יהושע קיבל ציווי דומה ליד יריחו כביטוי לקדושתה של ארץ ישראל, אותה מסבירה המשנה במסכת כלים (פרק א') כאשר היא מונה עשר דרגות של קדושה. כל הדרגות הללו נובעות מן היכולת המוגברת לקיים מצוות, בסדר עולה. "ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ומהי קדושתה? שמביאים ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות". לאחר מכן מגיעות ערים מוקפות חומה, שקדושתן קשורה לדיני טומאה וטהרה, ואחר כך – חלקים מירושלים והר-הבית, בהתאם למורשים להיכנס אליהם ולמצוות שניתן לקיים בהם. אכן, קיים מנהג ללכת לקברי צדיקים – כולל בערב ראש השנה. ר' אפרים זלמן מרגליות מציין בספרו "מטה אפרים", ספר ההלכה האשכנזי החשוב ביותר לחודשי אלול ותשרי, ש"מתוך שהוא מקום קבורת הצדיקים, המקום קדוש וטהור והתפילה מקובלת ביותר בהיותה על אדמת קודש". אך מיד הוא ממשיך ומזהיר: "והמשתטח על קברי הצדיקים, אל ישים מגמתו נגד המתים השוכנים שם, אך יבקש מה' יתברך שירחם עליו בזכות הצדיקים שוכני עפר". הא ותו לא. מזה ועד קרנבל של שעות, הדרך רחוקה. מזה ועד התנהגות מופקרת העולה בחיי אדם, בכלל לא יכולה להיות דרך.

הנהירה הזאת לקברים, לא רק בל"ג בעומר ולא רק לקראת הימים הנוראים, היא חלק ממגמת אינסטנט ההולכת ומתרחבת ביהדות בשנים האחרונות – בחסותם של מי שעושים ממנה הרבה כסף. תבוא לקבר של הצדיק ותמצא זיווג. תתרום לכולל ותשיג פרנסה. תממן יום בישיבה והשלום ישוב לשכון בביתך. ועוד כהנה וכהנה, עם אמצעי שיווק ההולכים ונעשים אגרסיביים יותר, תחרותיים יותר, צעקניים יותר, צבעוניים יותר – מה שכמובן מלמד שחלק משמעותי מהתרומות מופנה אליהם. זה לא הולך ככה. מובן שהצדקה היא מצווה חשובה מאוד, וחכמינו הפליגו לדבר על השכר המובטח למי שיתן אותה. אבל היא איננה יכולה לעמוד בפני עצמה. בלב תפילת המוסף של הימים הנוראים אנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה". מדוע יש ו' החיבור כבר במילה הראשונה? ללמדנו שזה מעגל שלא ניתן לנתק אף אחת מחוליותיו. התשובה צריכה לבוא יחד עם הצדקה שבאה יחד עם התפילה שבאה יחד עם התשובה, וחוזר חלילה. אין קיצורי דרך. צריך לחזור בתשובה. צריך להתפלל בכוונה. צריך לתת צדקה. כל אחד ישים את הדגש על מה שהוא יכול לעשות בצורה הטובה ביותר, כפי שאמר ר' ישראל מאיר הכהן מראדין (ה"חפץ חיים") לאותו עשיר שנמנע מצדקה והאריך בתפילה: אתה חייל בצבאו של מלך מלכי המלכים; ואם אתה מתייצב בשורותיה של היחידה שלא אליה הוצבת – אתה עריק, על כל המשתמע מכך. אבל כולם מחויבים לעשות הכל, ומי שמבטיח לכם טריקים מהירים – הוא רמאי שספק אם יש לו כפרה.

לתפילת המוסף של ראש השנה יש מבנה מעניין מאוד, ונעמוד עליו בקיצור רב. "ונתנה תוקף" רבת ההוד, אחד הצירים המרכזיים של התפילה האשכנזית, מתארת כיצד "כל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון... כן תעביר ותספור ותמנה ותפקוד נפש כל חי, ותחתוך קבצה לכל בריותיך ותכתוב את גזר דינם". כל-כולה אוניברסלית ומדברת על בני האדם באשר הם; אין שם מילה אחת על עם ישראל. בהמשך, בתחילת ברכת קדושת היום וברכת מלכויות, אנו מתפללים: "תוקדש אדון על כל מעשיך... ובכן יתקדש שמך ה' אלקינו על ישראל עמך". וכך גם הלאה: "ובכן תן פחדך ה' אלקינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים וישתחוו לפניך כל הברואים... ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך ותקווה טובה לדורשיך". אנחנו עוברים ל"עלינו לשבח", בה אנו מודים על כך ש"לא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם, שהם משתחווים להבל וריק" – ומייחלים ליום בו "כל בני בשר יקראו בשמך... ויקבלו כולם את עול מלכותך". את הברכה אנו מסיימים ב"מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך... ויאמר כל אשר נשמה באפו: ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". זוהי ברכה שעיקרה המלכת ה' על כל העולם תחילה, ולאחר מכן – על העם היהודי. ברכת זכרונות מתחילה היכן שהסתיימה ברכת מלכויות – במסר גלובלי: "אתה זוכר מעשה עולם ופוקד כל יצורי קדם... כי תביא חוק זיכרון להיפקד כל רוח ונפש". הפסוקים הראשונים הנכללים בברכה זו מתייחסים להצלתו של נח מן המבול – ומשם הישר לעם ישראל: "וישמע אלקים את נאקתם ויזכור את בריתו". והברכה המסיימת: "וזכור לנו ה' אלקינו את הברית ואת החסד ואת השבועה אשר נשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה". זוהי ברכת מעבר: תחילה בעולם כולו וסיומה בעם ישראל. ואילו ברכת שופרות היא כל-כולה יהודית ייעודית: "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עימם". תיאור ארוך של מתן תורה, ואחריו אזכור של התקיעה בראש השנה, השירה במקדש ותפילה לשמוע קול שופרו של משיח. דומני שהתצורה ברורה: אוניברסליות ולאומיות, השזורות זו בזו. זהו גם המבנה של חודש תשרי כולו: ראש השנה המציין את בריאת העולם מחד ואת עקידת יצחק מאידך; יום הכיפורים הייחודי לעם ישראל; סוכות, בו הקריבו 70 פרים למען אומות העולם; ושמיני עצרת שהוא החג האינטימי של ישראל ואלוקיו. כפי שאמרנו בראשית הדברים, היהדות אינה הולכת לקיצוניות בשום דבר – וכך גם בהסתכלותה על העולם שסביבה. עם ישראל אינו מתעלם מן האנושות כולה, ולו מהסיבה הפשוטה שהוא חלק ממנה. הוא יודע שייעודו הוא להפיץ לה את תורת ה' ומלכותו, בדרכי נועם ובסופו של דבר בידי המשיח.