צדק או יעילות? צדק עדיף!

"אמון הציבור עלול להיפגע בשל זיכוי רוצח או נאשם בעבירה חמורה בשל סיבה שנתפסת כטכנית. ניתן לזהות מגמה נמשכת של העתקת הכובד לכיוון זכויות הנאשם, ויש למצוא את נקודת האיזון הנכונה", כך אמר בשבוע שעבר שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית (ראו קישור משמאל). למקרא הדברים לא ניתן שלא לחשוב על תוכנית האח הגדול ושיקולי הרייטינג הכרוכים במסגרתה. האם לשם צועד ההליך הפלילי, לדידו של כבוד הנשיא המיועד של בית המשפט העליון? האם זכויות נאשמים הן משקולות? היכן חזקת החפות? היכן הרעיון הבסיסי אשר עומד בבסיסו של ההליך הפלילי? האם ההליך הפלילי הוא עוד הליך משפטי? היכן נעלם לו הספק הסביר? האם עדיף להרשיע חף מפשע אחד על פני זיכויים של מאות אשמים? האם באמת איכפת לנו מה הציבור חושב? מיהו אותו ציבור רלוונטי? כותרות העיתונים? זעקת המעוניינים? האם ההליך המשפטי אשר מתקיים בידי אנשי מקצוע יכול ליתן מענה לציבור ההדיוטות הזועם בכיכר העיר המודרנית? האם ניתן להשוות בין שיטת משפט שבה יש מושבעים, לשיטת משפט שבה אין מושבעים? האם נאשמים מורשעים לפני או בתום משפטם? האם ניתן לדבר במונחי אשמה בטרם קיומו המלא של הליך פלילי? האם ההליך הפלילי הפך לנטל? הפך למיותר? שכן ממילא התוצאה ידועה מראש והנאשמים אשמים, או שמא המשפט מתקיים בידי תפיסתו הטכנית של הציבור? התבטאויותיו של השופט עמית הן כנות ומגיעות ממקום שמבקש לייעל, ואולם יעילות זו אינה חזות הכל. הסטטיסטיקה אינה מטרת ההליך הפלילי, וצדק אמיתי ניתן לקיים רק כאשר כל המעורבים יודעים וחשים, כי יש להם מה להפסיד. בהקשר אחרון זה ניתן להפנות להתנהלות המדינה בקשר למחדליה הנטענים בדבר חומרי החקירה אשר נמצאו במקרה בטלפון הנייד של אילן במשפט ישועה נתניהו. האם חזקת התקינות לא הפכה למכבסת מילים? האם התנהלות המדינה בתיק כה מתוקשר וחשוב מתקבלת על הדעת? האם ניתן לטפל בעניין במונחי זדון או העדרו? האם הליך פלילי שהוא בלתי מאוזן מלכתחילה יכול לקבל עיוותים שכאלו? האם ניהולו של הליך פלילי ב"צעד תימני" אינו מגלם בתוכו - אינהרנטית - פגיעה אנושה בהוגנות ותקינות ההליך? מקרים זועקים שכאלו מחזקים את הצורך החיוני בארגז כלים רחב, ביכולת לפסול ראיות, ביכולת לזכות "טכנית" נאשמים, ביכולת להגיע למשפט צדק. צדק או יעילות? צדק עדיף!