מבצע "יפתח" (ז') - כיבוש הכפר עין-זיתון וגירוש הבלתי לוחמים

על הקמת היחידה הבדואית בארגון ה'הגנה' סיפר יצחק חנקין: "יגאל אלון אמר לי שיש בדואים שמוכנים לשתף פעולה ומישהו צריך להתלבש על העניין. התיישבתי בתוך שבט ערב אל-הייב. חצי מבני השבט ברחו לסוריה והאחרים שיתפו פעולה איתנו. שייח' אבו-יוסוף הציג אותי לפני אנשיו ואמר, 'זה המצביא'. גרשנו ערבים שחזרו לכפריהם ובתמורה לקחו בני השבט לעצמם חלק מן השלל ובייחוד את הבקר והצאן. הם גם פשטו אל מעבר לגבול והביאו עדרים וידיעות מודיעיניות".¹ בפקודת יגאל אלון הִקצה מג"ד 11, ישראל ליאור, מחלקה לפעולות משותפות עם הבדואים. עמוס בניין, שסיים את קורס הקצינים הראשון במלחמת העצמאות ושהגיע לגליל ימים אחדים לפני כן, היה מפקד מחלקה זו. "יצאתי עם שתי כיתות של חיפאים לכפר טובא ושהיתי שם שלושה ימים", סיפר בניין. "בלילה יצאו בני השבט לפעולות לאורך הירדן. פעם ירינו בטעות בהייבים שחזרו לכפר בלילה, והרגנו אחד מהם. פחדנו מנקמת דם. הסתגרנו באוהלים ולמחרת עזבנו את הכפר".²

ממערב ומדרום לרובע היהודי של צפת היו רבעים ערביים. מצפון לו במרחק של שני קילומטרים היו הכפרים עין-זיתון וביריא הערבית. כפרים אלה שלטו על הכניסה לרובע היהודי, ורק בלילות יכלו כוחות קטנים להסתנן אליו ברגל. כדי לתקוף את הרבעים הערביים מתוך הרובע היהודי היה על הגדוד השלישי לחדור אליו. על כן תכנן המג"ד החדש לכבוש את עין-זיתון וביריא. אלון אישר את התוכנית הזאת. בפקודת מבצע מ-27 באפריל לא קבע אלון את לוח-הזמנים אבל קלמן הבין שעליו לבצע את המשימה בהקדם. ב-28 וב-29 באפריל לא תקף הגדוד השלישי את שני הכפרים כי ירדו גשמים חזקים וקלמן חשש שפקודיו יחליקו על הסלעים כשיסתערו במדרון על הכפר. ב-29 באפריל נרשם ביומן של הכשרת עין-גב שחנתה בקיבוץ עין-זיתים: "הפעולה נדחית שוב בגלל מזג-האויר החורפי והקור שנפל עלינו לפתע".³ אלון שלח את הקמב"ץ שלו מולא כהן להאיץ בקלמן. המג"ד החדש הסביר לקודמו שהוא מחכה להפסקת הגשמים שבוודאי תבוא בקרוב, הרי כבר סוף אפריל ואין סיבה שיֵרדו גשמים לאורך זמן. מולא כהן לא השתכנע ודרש מקלמן לתקוף באותו לילה אבל קלמן עמד על דעתו, ואמר: פרשת נבי-יושע לא תחזור. כהן הודיע לקלמן שהוא מדיח אותו מתפקידו בגלל סירוב פקודה וממנה במקומו את מאיר דרזנר, אבל מעמדו של קלמן בגדוד השלישי היה חזק מזה של כהן ואף אחד מאנשי הגדוד ודרזנר בכלל זה לא ראה את קלמן כמודח. כהן הבין כי איש לא נשמע לו, חזר בו מההדחה, גִמגם שלא התכוון ברצינות וחזר למטה המבצע בראש פינה. גם מפקדי הפלוגות, דרזנר ונצר, סברו שכדאי לחכות להפסקת הגשמים. יגאל אלון לא התערב בתקרית.⁴

ב-30 באפריל פסק הגשם ועם חשכה יצא הגדוד בכוח של שתי פלוגות ומחלקה מסייעת לעין-זיתון. סיפר קלמן: "המרחק היה שני קילומטרים. הובילה חוליית-סיור בפיקודו של קצין המודיעין אריה גל. אני הלכתי אחריה. אחרי צעדו בשתי שורות הפלוגות של ראובן נצר ושמואל כתבן. אחרי שעה הודיע לי גל שהגענו ליעד. התקדמתי וראיתי שהגענו, לא לעין-זיתון אלא לביריא הערבית. חזרנו ואני הובלתי את הגדוד ליעד".⁵ בשלוש אחרי חצות אור ל-1 במאי הגיע הגדוד לרכס עין-זיתון. נצר סיפר: "התקדמנו, מפקד המחלקה אברהם ליכט ואני, לכיוון הכפר. קבענו את דרכי ההסתערות וההשתלטות. היה ליל ירח מלא. שמענו שאלה 'מין הדא?', לא עניינו וחזרנו. הדווידקה והמקלעים הבינוניים ירו. אנחנו הסתערנו. לא הייתה התנגדות וחשבנו שהכפר ריק, אבל רק הלוחמים הערבים ברחו. רוב התושבים נשארו בבתיהם".⁶

אליעזר (לדיס) כהן, חייל בפלוגה של נצר, סיפר: "רימונים התפוצצו בזמן ההסתערות וכיתה שלמה נפצעה. מפקד הכיתה, משה עזרא שכב פצוע וצעק: 'ערביות השליכו עלינו רימונים'. התנהל ויכוח אם לירות בערביות. נצר אסר עלינו לירות בהן. אהרון יואלי אמר: "לדעתי השליכו את הרימונים אנשים שלנו, לא כמו שצריך והיו נפגעים. כשהסתערנו ירד שוב גשם והיה קשה מאוד. מרדכי סלומון מת מפצעיו".⁷

משה גרין ושבעה פקודיו, עולים מיוון חברי הכשרת אפיקים, חסמו את הדרך בין ביריא הערבית לעין-זיתון והתפרסו על גבעה החולשת על הדרך. תגבורת מביריא לא הגיעה לעין-זיתון, אבל ממשטרת הר-כנען ירו ערבים על אנשי החסימה. גרין סיפר: "המרחק בינינו ובין ביריא הערבית היה כמה מאות מטרים. היינו במוקד האש. פקדתי על אנשיי להתקדם אל הכפר, לכבוש את הבתים הקיצוניים ולהתבצר בהם. עברנו בריצה את השטח המת, הגענו לכפר, המטרנו אש והסתערנו. התושבים ברחו. אנחנו, שמונה אנשים, כבשנו את ביריא הערבית".⁸

משה קלמן: "נצר נתקל בעמדה קדמית ערבית בעין-זיתון. צעקתי למפקד הסיוע יוסף בולבוס לפתוח באש. ירינו פגז דווידקה והוא הסתובב באוויר. שמענו רעש מוזר, הרבה זמן עבר, לפתע הואר כל האזור באור בהיר ומסנוור, אור יום, וקול נפץ נשמע. לאור הפגזים שעל המדרון ממול יושבים רבים מתושבי צפת וחלק מאנשי המחלקה של אלעד פלד מהגדוד שלנו שחנתה בעיר, וצופים במחזה. הם מחאו כפיים והריעו אחרי כל פגז שנורה. מחיאות הכפיים עודדו את הלוחמים, אבל זאת הייתה הפתעה לא נעימה. הבנתי שהמידע הסודי של מועד ההתקפה ששלחתי לאלעד פלד לצפת הסתנן והגיע לכל התושבים, ואם כך ייתכן שהגיע גם אל הערבים. חמישה פגזי דווידקה נורו. הם לא הגיעו לעין-זיתון ולא גרמו נזק פיסי אבל הייתה להם השפעה פסיכולוגית מהממת. כבשנו את הכפר כמעט בלי התנגדות. "כשעלה השחר ראיתי שהמטה שלי והמחלקה המסייעת חשופים לאש מביריא הערבית. משה גרין והיוונים שלו, כיתת החסימה, הסתערו על ביריא הערבית עם סכינים פיניות בפה וכבשו אותה. העורף של הרובע היהודי נפתח. שלחנו לשם צעירים צפתיים עם אספקה בשביל הגדוד שיבוא לשם. פקדתי לפוצץ את כל הבתים בשני הכפרים, עין-זיתון וביריא, ולירות כל שעה פגז אחד מדווידקה לכיוון אזורי המגורים של הערבים בצפת. פקודותיי בוצעו בדיוק. מעין-זיתון גרשנו את כל הילדים, הנשים והזקנים, הם הפיצו סיפורים. כך הבשיל המהלך הבא: כיבוש צפת".⁹ ___________________ בשבוע הבא: ביזה של לוחמי פלמ"ח בכפר הערבי עין-זיתון; היסטוריונים בכירים ישראלים שלא כתבו אמת ועיצבו תרבות ביטחונית שקרית; עדויות על טבח שבויים בעין- זיתון; נקמה של אנשי צפת על התעללות ערבים בזאב כהן; מאמצים להסתיר את מעשה הטבח.

1. ראיון עם יצחק חנקין. 2. ראיון עם עמוס בניין. 3. ארכיון קיבוץ פלמחים. 4. ראיונות עם משה קלמן, מולא כהן, מאיר דרזנר וראובן נצר. 5. סדרת ראיונות עם משה קלמן. 6. ראיון עם ראובן נצר. 7. רב שיח עם אליעזר (לדיס) כהן, אהרון יואלי ועמיחי קדוש. 8. ספר הפלמ"ח ב', מתי מגד, "הבחירה שהכריעה – מפי לוחמים", עמ' 318-314; סדרת ראיונות עם משה קלמן. 9. ראיון עם משה קלמן.