ב-1991 פרסם רס"ן פרופ'¹ אביהו רונן בירחון של מִפקדת קצין חינוך ראשי "סקירה חודשית", מאמר בשם "טוהר הנשק" ובו התייחס בין היתר לפרשת דיר יאסין ולטבח בעין-זיתון.² על דיר יאסין כתב רונן: "כל בעלי הגִרסאות מסכימים כי במהלך הקרב, לנוכח ההתנגדות הערבית הבלתי צפויה, פציעת מספר מהמפקדים, ומספר הנפגעים הגדול של הכוח התוקף – איבדו התוקפים את עשתונותיהם, ירו ללא הבחנה, והרגו נשים, זקנים וטף". את דבריו על הטבח בעין-זיתון הוא ביסס על ספרה של נתיבה בן-יהודה בלבד. כך הוא סיכם: "בן יהודה, אולי בשל כנותה, חושפת בבהירות רבה את הבעייתיות העצומה שלפנינו: המלחמה מאפשרת פורקן יצרים, ונותנת לגיטימציה לנטילת חיי אנוש. היצר, הצורך, קיים תמיד, אם לא בפרט זה, הרי בפרט אחר. הלגיטימציה להרג נובעת גם מיצר ההתגוננות או הנקמה. ובמקרה של המג"ד, גם מאותה תחושה מוכרת כל כך לחיילים קרביים, של בדידות הלוחם בשטח, על כל בעיותיו, הסכנות שהוא עומד מולן, וההכרה הווַדאית, כי לא יוכל לשרוד אם לא יאבק בבעיות בכוחות עצמו: בבחינת 'אני פה - אני המחליט!'. "אך ערכי מוסר, מהצד השני, הרי הם אותו בלם המגביל את מעשה ההריגה ומנתב אותו לפעולה הצבאית. הם ההופכים את האדם בקרב לחייל ומבחינים בינו לבין רוצח גרידא. והנה, די במפקד אחד, ודי באדם אחד שיתירו מעצמם מגבלות אלה, כדי להכניס בקרב על צפת את מימד הרצח. ממילא מזדקרת דמות המפקד, כמי שמחזיק בידו את הכוח להתיר ואת הכוח למנוע. המג"ד³ במקרה זה, מטעמיו שלו, התיר את הרסן, ומסתבר כי למרות האווירה הכללית המנוגדת לתפיסתו,⁴ נמצאו אותם שני פרטים שמילאו את הפקודה. מצד שני, בהקשר זה גם בולטת מידת אחריותו של הפרט למעשיו, ובפרט אחריותם של כל המפקדים בשרשרת הפיקוד. המ"פים שסירבו או שנמנעו מלהטיל את המעשה על אנשיהם, התייחסו בכך בפועל להוראת המג"ד, כאל 'פקודה בלתי חוקית בעליל'. בכך הם הראו שגם חובת הציות כפופה להגבלות מוסריות. "הצד המשותף של אירועי דיר יאסין ואירועי עין זיתים, הוא אפוא אובדן המעצורים של האדם בקרב. נראה כי לא מקרה הדבר, כי בשני המקרים המדובר הוא ביחידות שזו הייתה להם הפעולה הצבאית הראשונה או בין הראשונות; כי בשני המקרים מדובר על לוחמים שחבריהם נהרגו לעיניהם; ובתחושה הנרמזת מתיאורי שני הסיפורים, כי מבחינתם של הלוחמים הייתה זו מלחמת קיום לחיים ולמוות".⁵ פרופ' רונן התעלם מן השאלה המרכזית: הוא מספק הסבר אנתרופולוגי אבולוציוני מדוע טבחו, אך כשמאלן קיצוני⁶ אינו דן בשאלה מדוע הטבח שלא היה בדיר יאסין נחשף כביכול והוקע למחרת, בעוד שהטבח שכן היה בעין-זיתון נרמז רק אחרי 37 שנים ונחשף במלואו לראשונה בספרי "עלילת הדם בדיר יאסין – הספר השחור" רק אחרי 58 שנים. אם היה שואל את עצמו לפשר הדבר, אולי היה מטיל ספק בעלילת הדם בדיר יאסין. אבל פרופ' רונן היה זקוק לטבח בדיר יאסין כדי לפתח את התזה שלו על טוהר הנשק ולשרת את התרבות השמאלנית של מערכת הביטחון הישראלית בכלל ושל צה"ל בפרט.

פרופ' רונן איננו השמאלן הקיצוני היחיד שנמנה על החבורה המצומצמת של מחנכי צה"ל. קדמו לו ההיסטוריון הצבאי, אלוף משנה ד"ר מאיר פעיל, שבכלל המציא את הטבח בדיר יאסין וטיפח אותו במשך רוב חייו, פיקד על בה"ד 1 והדריך בפו"ם ולאחר השחרור ייסד את תנועת "תכלת-אדום" שדגלה בנסיגה מוחלטת משטחי יהודה, שומרון ועזה ובהקמת מדינה פלשתינית. תנועה זאת התאחדה עם התנועה הקומוניסטית הישראלית וייסדה את מפלגת 'מוקד', שקיבלה מנדט אחד ופעיל נבחר לכנסת. וכן וההיסטוריון הצבאי אלוף משנה פרופ' יהודה ואלך, ממייסדי קיבוץ עין דור של 'השומר הצעיר'. המחקרים של השניים בנושאים צבאיים הם יותר תעמולה מאשר היסטוריה. רונן נולד בקיבוץ העוגן של 'השומר הצעיר', השלים את לימודיו התיכוניים במוסד החינוכי של 'השומר הצעיר' "רמות חפר" בקיבוץ מעברות, היה מזכיר הקיבוץ השמאלני קיצוני כרם שלום והיה מעורב בפעילות תנועות השמאל הקיצוני שי"ח ושל"י.⁷ רונן, פעיל, ואלך ודומיהם לא רק השחיתו את תרבות צה"ל אלא גם את האקדמיה הישראלית שהתמקדה בתעמולה על מלחמות ישראל ולא בחקר האמת שבלעדיה אין הפקת לקחים. כאן נמצאים היום צה"ל ומדינת ישראל.

ביולי 1995 התפרסם תחקיר על פרשת עין-זיתון במקומונים של רשת עיתוני שוקן. כך נכתב ב"צומת השרון", באִזכור לתחקיר, בכריכה הקדמית: "הטבח בעין-זיתון. מאי 48. גדוד 'יפתח' (השלישי) של הפלמ"ח כובש את עין-זיתון, כפר ערבי ליד צפת, ושובה עשרות לוחמים ערבים. אחרי יומיים מוציאים את השבויים הכפותים להורג. למחרת מעלימים את החבלים, כדי שהאו"ם לא יגלה. סיפור אמיתי על טוהר הנשק". עורכת התחקיר, העיתונאית בתיה פלדמן, שאלה את נתיבה בן-יהודה: "איש לא שאל שאלות, איש לא חקר?". ובן-יהודה השיבה: "אז לא עשו רישומים ולא חקירות.⁸ בשנת 1949, כשהשתחררתי, כבר היה ענף היסטוריה בצה"ל. הם פנו אלי והזמינו שלושה פרקים לדוגמא. כשהבאתי, והם קראו, נאמר לי שהעברית שלי לא הולמת. אז כתבו בשפת עגנון ומעלה, אני כתבתי דוּגרי, אבל זו לא הייתה הסיבה. היו אז צנזורות בלי סוף, צבאית, פוליטית. הייתה הרגשה של מדינה קטנה וחלשה, ומה יגידו אם סיפור כזה יצא החוצה. עין-זיתון לא היה הגרוע מכולם. היו גרועים יותר. הרי ישבו אנשים בבית-סוהר אחרי שהואשמו באונס קבוצתי, בזזו בתים כבושים, נלחמו והרגו".⁹ ראוי לזכור שאחדים מאנשי מחלקת היסטוריה של צה"ל אחרי מלחמת העצמאות שמשו אחרי כך מרצים באוניברסיטאות לרבות פרופסורים וראשי אוניברסיטאות. כדי להסתיר את תפקודם כקרנפים הם טיפחו באוניברסיטאות את תרבות השקר הביטחוני המאפיינת את מערכת הביטחון ואת החברה הישראלית עד היום. בספרו "קוממיות ונכבה" שיצא לאור ב-2004 כתב פרופ' יואב גלבר: "להיטותה של מפ"ם לנופף בפרשת דיר-יאסין ולהטיח האשמות בפורשים נבעה מתחושה הלא-נוחה על חלקם של מפקדים וחיילים בפלמ"ח – שהיה מזוהה עם מפ"ם, לפחות בעיניה שלה – במעשים דומים, כגון רצח עשרות שבויים בעין-זיתון לפני הפלישה או באירועים בלוד אחרי הפלישה".¹⁰ בניגוד לפרופ' רונן שאיננו היסטוריון צבאי אלא תועמלן שוטף מוח, לפי ההיסטוריון הצבאי הבכיר פרופ' גלבר אין מדובר בעין-זיתון רק במג"ד ובשני חיילים אלא ב"מפקדים וחיילים בפלמ"ח". _______________________ בשבוע הבא: מדוע בצבא, באקדמיה ובמנהיגות המדינה משקרים בפרשת הטבח בדיר יאסין? פיתוח הפילוסופיה של הביטחון והקיימות שהאקדמיה המתוגמלת על-ידי המדינה מתעלמת ממנה? מה המנוע התת קרקעי מבחינה תרבותית, שתִדלק ומתדלק את שינוי היחס של ישראלים רבים לראשי מדינת ישראל ולמפקדי צה"ל.

1. אז ד"ר. 2. בדיר יאסין לא היה טבח. ראו כרך ט' בסדרת ספרַי "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות" – "הכרעה – בדיר יאסין, במשמר העמק, ברמת יוחנן". 3. משה קלמן. 4. מניפולציה של פרופ' רונן, ועל כך אעמוד להלן. 5. רונן א., "טוהר הנשק – גלגולי המושג והתפתחותו", סקירה חודשית, מספר 3-2 (אפריל 1991), עמ' 24-5. 6. ראה להלן. 7. ויקיפדיה. 8. בניגוד למה שמשתמע ממאמרו של פרופ' אביהו רונן בפרסום של צה"ל. 9. בתיה פלדמן, "הטבח של הפלמ"ח", "צומת השרון" (ומקומונים נוספים), 21 ביולי 1995. 10. גלבר, י., "קוממיות ונכבה", דביר, 2004, עמ' 302.