האם חולה לב הזקוק להשתלה ונמצא לו לב מתאים לא ינותח כי אין מכונת אקמו להקצות לו? האם חולה קורונה שנשמע לכל ההנחיות ימות ואמצעי החייאה יוקדשו לאדם שהפר את כל ההנחיות? זה מה שאסור שיקרה, והסיכון הזה גדל והולך ככל שמתרבים האנשים אשר לא חוסנו או החיסון שלהם מידרדר, הם לא עושים דבר וחצי דבר על-מנת לתקן את המצב הזה, ומשאבי רפואה גדלים והולכים, הנמצאים ממליא במחסור, מושקעים בהם.
מהו אם כן הגבול? האם מותר לרדוף אחרי הלא מתחסנים ברחוב עם מזרקים ולדחוף להם דחף בישבן? האם מותר לאסור אותם? האם מותר לקנוס אותם? האם מותר להגביל את כניסתם לכל מיני אירועים?
על כל השאלות האלה אנו שומעים תשובה מרכזית - אי-אפשר לעשות כמעט כלום. ומדוע? "מניעה משפטית"! מסתבר שיש לנו עלי אדמות פוליטיקאים ו/או פקידים שליחים של מלך מלכי המשפט. השליחים האלה אינם השופטים עצמם אך הם נמשחו לשליחיהם והם קובעים לנו את ה"מניעות המשפטית" לשבט ולחסד.
אממה, אני דווקא חשבתי שמניעות משפטית נקבעת על-ידי החוק ועל-ידי תקדימים של בתי המשפט השונים, בייחוד תקדימים של בית המשפט העליון, על אחת כמה וכמה הלכות של בית המשפט העליון, פסקי דין פה אחד.
ואם נחפש היטב נגלה את בג"ץ שם קובעות השופטות ארבל, חיות וברק ארז כי המדינה רשאית לצמצם קצבאות לסרבני חיסונים, ומדינת ישראל משלמת די והותר קצבאות אשר ניתן לקצץ אותן לסרבנים אשר לא מתחסנים בעצמם או שילדיהם לא מתחסנים, ככלי "לעודד" את החיסונים על-מנת לשמור על הבלתי מחוסנים ועל הציבור כולו, והקביעה של השופטות הייתה פה אחד.
יתרה מכך, אני מאמין שיש הלימה גבוהה בין עיקרי קבוצות הבלתי מחוסנים ובין הזכאים לקצבאות, ומכאן שקיצוץ בקצבאות יביא רבים מאוד מקרב הבלתי מחוסנים למרפאות לצורך קבלת החיסונים.
למעלה מ-7,000 איש ואשה נפלו על מזבח הקורונה. לו היו נהרגים לנו 10% מהם בטיל אירני, המזרח התיכון היה כבר עולה בלהבות. בתחילת הדרך, טרם החיסונים אפשר היה להתייחס למוות הזה כאילוץ, אך כיום כאשר החיסונים בנמצא, המדינה חייבת להשתחרר מה"מניעות המשפטיות" אשר לדעתי אין בהן ממש. אין להן ממש כאשר אנשים ממושמעים עלולים לאבד את חייהם, המכשור המתוחכם בבתי החולים עלול לאזול, הצוותים הרפואיים נופלים מהרגליים גם גופנית וגם נפשית - והכל עקב גישה מופקרת של חלק מהציבור.
