במקום לקבל את הצעת האו"ם לחלוקת הארץ לשתי מדינות פלשו 7 מדינות ערב לישראל ביום הקמתה ב-15 במאי 1948. לאחר מלחמה עקובה מדם בשנים 1948 - 1949 בה איבדה מדינת ישראל 6,000 נפש (אחוז אחד מאזרחיה) ופצועים רבים, נחתמו הסכמי שביתות נשק עם המדינות הערביות שפלשו לישראל. הערבים סירבו לנהל מו"מ לשלום. זאת הייתה ההצעה השלישית שנדחתה.
בשנים 1950 - 1967 ניהלו הערבים פעולות טרור נגד מדינת ישראל. בשנות ה-1960 הכריזו הפלשתינים על הקמת "הארגון לשחרור פלשתין" והכריזו על עצמם כעם. פעולות הטרור התרבו. ב-1967 החליטו מצרים, סוריה וירדן לנסות בפעם השנייה "לזרוק את היהודים לים". גם הניסיון הזה נכשל וישראל כבשה תוך ששה ימים את חצי האי סיני ואת הגדה המערבית ורצועת עזה. זמן קצר לאחר סיום המלחמה התכנסו נציגי מדינות ערב בוועידת חרטום וקיבלו 3 החלטות: לא למו"מ עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא לשלום.
בניגוד לשנים 1936 - 1967 בהן התנועה הציונית ומדינת ישראל קיבלו כל הצעה לחלוקת הארץ, האופוריה שפקדה את ישראל לאחר הניצחון הגדול גרמה לקיפאון בנושא שתי המדינות. זאת הייתה התקופה בה קמה התנועה להתנחלות ביהודה ובשומרון.
בשנים 1967 - 1973 ניהלו הפלשתינים פעולות טרור נגד ישראל על-מנת להביא לחיסולה. היו שמועות על מגעים אך לא הייתה כל התקדמות. ב-1973 החליטו מצרים וסוריה שוב לנסות לחסל את ישראל בכוח צבאי. מלחמת יום כיפור הייתה מלחמת הישרדות של ישראל והניצחון הישראלי הושג בקורבנות רבים. החברה הישראלית עברה משבר אמון בשלטון מפלגת העבודה וב-1977 היה מהפך והליכוד עלה לשלטון. הימין דגל במדינה יהודית מהים לירדן.
ב-1993 הוציאה ישראל ביוזמת ממשלת "עבודה" את הנושא מקיפאונו ויזמה את הסכם אוסלו. ישראל ראתה בהסכם צעד לקראת מו"מ להקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל אך ערפאת טירפד את ההסכם על-ידי חידוש פעולות הטרור נגד ישראל. זאת הייתה הפעם הרביעית שהערבים והפלשתינים דחו את ידה המושטת של ישראל.
ב-2000, ממשלת העבודה חזרה לשלטון. ראש הממשלה אהוד ברק יזם בשיתוף עם הנשיא קלינטון את ועידת קמפ דויד בה הוצע לערפאת הסכם שלום ומדינה פלשתינית לצד ישראל. ערפאת דחה את ההצעה אבל לא הציע כל אלטרנטיבה והמשיך בפעולות הטרור. זאת הייתה הפעם החמישית בה דחו הפלשתינים הקמת מדינה לצד ישראל.
ב-2008 הציע אולמרט, ראש מפלגת קדימה וראש ממשלת ישראל, לאבו מאזן הצעה לשלום ולהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל. אבו מאזן לא נתן תשובה חיובית אם כי בראיון עם כתב ה"וושינגטון פוסט" הודה שהצעת אולמרט הייתה אף יותר טובה מהצעת קאמפ דויד. בפעם השישית הפלשתינים דחו, למעשה, הצעה נוספת להקמת מדינה לצד ישראל.
עליית הימין לשלטון ב-2009 הקפיאה את המאמצים לסיום הקונפליקט הישראלי-פלשתיני. מזכיר המדינה של ממשלת אובמה ניסה לחדש את המו"מ והציע ב-2014 הצעה לפתרון אך הפלשתינים דחו את ההצעה למרות שהנשיא אובמה גילה אהדה לצד הפלשתיני והאשים את נתניהו במצב. זאת הייתה ההזדמנות השישית שהפלשתינים דחו. הפלשתינים גם דחו את "תוכנית המאה" של טראמפ ב-2020.
השיטה הפלשתינית - הפלשתינים לא סיכמו בכל מו"מ דבר, אבל תבעו שבכל מו"מ מחודש נקודת ההתחלה תהיה הוויתורים שישראל כבר עשתה אם כי הצעות ישראל לא התקבלו. הרשות הפלשתינית ניהלה מדיניות של מו"מ לשם סחיטת ויתורים מישראל ממו"מ אחד לשני ומדיניות זאת נועדה להימשך עד שהפלשתינים ישיגו את כל דרישותיהם מישראל שכללו מלבד מדינה פלשתינית בגבולות 1967 קבלת העיקרון של "זכות השיבה" לישראל. דרישה זאת הייתה ה"סוס הטרויאני" שנועד לאלץ את ישראל לקלוט מיליוני פלשתינים - מצב שיביא לרוב פלשתיני ולחיסול ישראל "בדרך דמוקרטית".
האם הרשות הפלשתינית חותרת לפתרון של שתי מדינות
אבו מאזן חוזר בכל נאום באנגלית על תמיכתו בפתרון של שתי מדינות אבל, מערכת התעמולה והמדיניות שלו סותרים הכרזה זאת.
העובדות:
תוכנית הלימודים - מחקרים שנערכו מוכיחים שתוכנית הלימודים מבוססת על הטיעון שישראל נישלה את הפלשתינים מאדמתם, והמטרה של הפלשתינים היא לחזור לערים ולכפרים מהם נושלו. לכן, המפה התלויה בכיתות אינה מזכירה כלל את ישראל ושטח ישראל נקרא פלשתין. במלים אחרות, הרשות הפלשתינית אינה מחנכת לשלום ולדו-קיום אלא למאבק על החזרת האדמות. כך מעודדים את הנוער למעשי טרור - לא לשלום.
החלטות אונסקו - הרשות הפלשתינית מנהלת, בעזרת מדינות ערב, מדיניות להפיכת אתרים יהודיים לפלשתינים. כך התקבלה החלטה שקבר רחל הוא קבר של שיח, הר-הבית קדוש רק למוסלמים, כלומר מעולם לא היו שם בתי מקדש יהודיים ואפילו הכותל המערבי אינו שייך ליהודים.
הקמת אונרא - החלטת האו"ם בלחץ מדינות ערב להקים את אונרא נועדה, מבחינתם של הפלשתינים, להנציח את המעמד הפליטי של הפלשתינים כאמצעי לחץ על ישראל ומערכת החינוך של אונרא לגבי הפליטים מחנכת להנצחת השנאה ולא לדו-קיום.
נאומי אבו מאזן בעצרת האו"ם - בכל שנה הוא מטפח בנאומיו גישה של דה-לגיטימציה ודמוניזציה נגד ישראל.
ועדת האו"ם לזכויות אדם - בכל מושב מתקבלות החלטות נגד ישראל.
לסיכום
הפלשתינים מסרבים להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, בשעה שישראל תחת שלטון העבודה וקדימה הייתה מוכנה להכיר בפלשתין כמדינת הלאום של העם הפלשתיני. מבחינת הפלשתינים, יהדות היא דת, לא עם. לכאורה, הם בעד הקמת שתי מדינות אך לא לשני העמים. בישראל יש, על-פי הטיעון הפלשתיני, מיעוט פלשתיני גדול ולכן איננה יכולה להיקרא מדינה יהודית. הם טוענים שהם בעד הסכם סופי בין הצדדים, שישים קץ לתביעות הדדיות, אבל הם מסרבים לוותר על התביעה לזכות השיבה שנועדה לחסל את המדינה היהודית.
מערכת התעמולה הפלשתינית נועדה להביא לדה-לגיטימציה ולדמוניזציה של ישראל. ישראל מואשמת בטבח פלשתינים, ביניהם ילדים רבים, ובשאר פשעי מלחמה. ההבדל היחיד בין ערפאת לאבו מאזן הוא שערפאת פעל לחיסול ישראל באמצעות טרור למרות שחתם על הסכם אוסלו. אבו מאזן הגיע למסקנה שאין סיכוי לחיסול ישראל באמצעות טרור והדרך היחידה היא לאלץ את ישראל להיכנע לדרישות הפלשתיניות היא באמצעות לחץ בינלאומי ומערכה לדה-לגיטימציה ודמוניזציה של ישראל. המדיניות, דה פקטו של הרשות הפלשתינית תחת אבו-מאזן אינה מעידה על רצון כן לדו-קיום אלא להורדת ישראל על ברכיה באמצעות לחץ בינלאומי.
הערה
למרות כל הנכתב אני תומכת בפתרון של שתי מדינות לשני עמים כי האלטרנטיבה היא מדינה דו- לאומית עם רוב פלשתיני ומיעוט יהודי. מדינה כזאת תהפוך במהרה למדינה פלשתינית. לא לשם כך קמה התנועה הציונית. הסיכוי להגיע להסכם עם אבו מאזן נראה קלוש. מעמדו של אבו מאזן בחברה הפלשתינית הוא בשפל המדרגה ומעמדו של החמאס שפועל לחיסולה של ישראל מתחזק. לא נותר אלא לחכות להתפכחות של הרשות הפלשתינית ולהסכמתה למדינה לצד ישראל ולא על חורבותיה.
