יותר מ-20 חוקרים תרמו מאמרים לקובץ וברור שלא נוכל לדון בכולם. בחרנו לסקור את מחקרו של ד"ר זאב זיוון, שהובא בקובץ תחת השם "הבדואים בנגב: ריבוי נשים, מעבר ליישובי קבע והקצנה דתית ולאומית". זיוון הקדיש את מחקרו לשני מדריכיו בתחום הבדואי: שבו לוי מבית השיטה וד"ר יוסקה בן-דוד ז"ל. בפתיחת מחקרו בוחן זיוון את הפרדוקס כאשר מצד אחד הצטברו ברצף מספר רב של שנות בצורת, חלה האמרת מחירי המזון והתגברה עזיבת פלגים בדואים לצפון בחיפוש אחר שדות מרעה, ואילו מצד שני, גדלה מאוד אוכלוסיית הנגב עקב הגידול הגבוהה בילודה. שיעור הילודה הגיע ל-5% פריון שנתי וזאת בשל הבאת נשים מחוץ לתחומי המדינה והעלמת עין של השלטון מהפרה בוטה של איסור פוליגמיה. כזכור, עד אמצע שנות החמישים התגבש החוק הישראלי כנגד ריבוי נשים וקבע במסגרת חוק העונשין כי העובר על כך צפוי לעונש של עד 5 שנים. עונשים לא נאכפו והעבירות תכפו ורבו. רוב הנשים שהובאו ככלות לנגב, הגיעו מצפון הארץ וכן ממשפחות קרובים בממלכת ירדן שם המוהר היה נמוך בהרבה מהמקובל בנגב. בין שנת 1980 לשנת 2000 עלתה הפוליגמיה בקרב הבדואים בנגב בקרוב ל-30%. התנהגות זו רווחה בקרב עשירים ועניים וצעירים כמבוגרים. עם המעבר ליישובי הקבע, עלה אחוז הבדואים שנשא לאישה יותר מאישה אחת. לאחר סיום מלחמת ששת הימים הובאו רוב הנשים מעבר לקו הירוק. רוב הגברים הבדואים התגרשו "פיקטיבית" לפני חתונה עם אישה נוספת ובכך מנעו הגשת תלונה נגדם. הביטוח הלאומי שילם לנשים "המגורשות" ואפשר להן לחיות בלא לעבוד ולהמשיך בהרחבת המשפחה. העלייה במספר הנפשות בנגב עקב גידול זה הביאה את מספרם של הבדואים בשנת 1995 ל-91 אלף נפש. הממשלה והביטוח הלאומי לא עמדו על אכיפת החוק כנגד פוליגמיה "ועצמו עין" מול המסורת ארוכת השנים מפני החשש לעימות עם השבטים.

השבטים הגדולים מנו אלפי נפשות. כך למשל, בעזזמה היו מעל 10 אלפים נפש; בשבט אל סייד היו מעל ל-3 אלפים; בשבט קדיארת אל צאנע היו מעל 5,000 נפש וכך בשבט אל עצם. באחרים היו בין אלפיים לשלושת אלפים ואילו בשבט אבו-רקייק היו כ-8,000 נפש. החוקר הכין טבלה מפורטת של מספר התושבים ביישובים הבדואיים בישראל בעשור החמישי, דבר היכול ללמד אותנו על נכונות טיעוניו. זיוון בחר לבחון את התפתחות היישוב בחורה, כסייפה, לקיה, ערערה, רהט, שגב שלום ותל שבע. נביא כמה דוגמאות המציגות את התזה - העיר רהט גדלה משנת 1987 בה התגוררו שם קרוב ל-17 אלף תושבים ובשנת 1998 מנתה העיר יותר מ-27 אלף תושבים. בעיירה כסיפה התגוררו בשנת 1987 כ-3,450 נפש ובשנת 1998 התגוררו בעיירה 5,450 נפש. החוקרים י' בן דוד וא' מאיר טענו כי יש לבחון את הגידול ואת ההבדלים בו בין שבטים שרובם ממוצא פלחי לבין שבטים בדואים מקוריים. הוסכם אז במחקר כי ככל שההשכלה תעלה בחשיבותה בקרב הצעירות/צעירים וככל שיתחזק התהליך הכלכלי של תעסוקה ועלייה ברמת החיים כך ירד הרצון בהולדת הרבה ילדים מהרבה נשים ככוח עבודה וביטחון עתידי לבעל. תהליכים אלה צריכים היו לגבור על מסורות וגורמים חברתיים-פוליטיים וכן על התחזקות הגורם הדתי בקרב השבטים. בתום העשור התברר כי ההתנהלות המסורתית בדבר הכבוד, התחרות, והיוקרה של השבט והחמולה גברו על תוצאות הלוואי המקוות מכלכלה מודרנית ולא הובחנה לא ירידה ברמת הפריון ולא הפחתה במנהג הפוליגמיה. כך נוצר מצב שבשלהי המאה העשרים הגיעו ראשי משפחות פוליגמיים לשיאים של 50 ילד ויותר למשפחה אחת, מרובת נשים.

במשך דורות התקיימו שבטי הבדואים על גידול עדרי צאן שסיפקו את מירב דרישות: חלב, בשר, צמר, גללים לדישון ומזון מוגש בשמחות והילולות. במהלך הזמן חכרו פלאחים שהגיעו ממצריים קרקעות בנגב אבל השתלבו בעיקר בענפי הכלכלה הכללית כמו: בנייה, קטיף, עישוב, ריסוס ועוד. ליד עבודות אלה המשיכה משפחתו של הפלח לגדל עדר שגודלו נע בין כמה עשרות ועד למאות כבשים. סוג כלכלה זו, שצמחה החל משנות השבעים, כונתה בידי החוקר ע' מרקס - "עיור למחצה". רבים מהבדואים החלו להיקלט בענפי התובלה, קבלנות בניין, קבלני כבישים ועבודות עפר. בנוסף רבים מהם היו מעורבים בסחר סמים (שהגיעו ממצרים) ובזנות. אמנם, ההשכלה לא שינתה את מנהגי הפוליגמיה ונקמת הדם אך יותר ויותר מורים מקומיים מהנגב, שסיימו השכלתם להוראה באוניברסיטת בן-גוריון, הפכו למורים בשבטים ודחקו את המורים שהגיעו באופן מסורתי מכפרי הערבים בצפון.

בשלהי שנות השבעים מחפשת המדינה מסגרות חדשות שתהוונה את הבסיס לעיירות החדשות שהוקמו בנגב. צעד ראשון היה של דוד לוי ב-1980 כאשר מינה את אריה בר לראש המועצה הקרואה ברהט. הקמת מועצה עירונית לשבטים נודדים הייתה בהחלט צעד מהפכני וחשוב. היישובים הבדואים האחרים רוכזו אף הם במועצות אזוריות אך הללו פורקו עקב מסקנות ועדת ג' קרסל והועברו למועצות מקומיות. היריבות בין השבטים לא אפשרה הסכמה לשיתוף פעולה עירוני-אזורי והמדינה נאלצה להתייחס לכל שבט-יישוב בנפרד. מלבד זאת העיקה בעיית היישובים הבלתי מוסדרים על המועצות ורק בשנת 1997 עבר השלטון המוניציפלי ביישובי הבדואים מהנציגים הממונים ביד שר הפנים, ולצדם הוקמה מועצה עירונית של נכבדי הבדואים בהנחה שתתעצם הגישה החיובית לבחירות דמוקרטיות עצמאיות. יחד עם המעבר לערים החדשות, העבירו השבטים את רכושם בעת הנדידה ואת מנהגיהם ומטרת המודרניזציה לא הושגה. בתל שבע למשל, סירבו המשפחות לבניה נוסח "בית פטיו" וברהט, לאחר שהתאפשרה בנייה בנוסח "בנה ביתך", הוקמו בראשית שנות השמונים 1,500 בתים בלבד. השכונות ברהט שנבנו על-פי מוצא שבטי וכללי החיים באוהל (הסתרת הנשים וחצר פנימית) נשמרו בעת הבנייה. במהלך העשור כ-50 אחוז משבטי הבדואים עברו לעיירות ואילו השאר הפכו לפזורה ללא מעמד מוניציפלי. החוקר מנה ארבע סיבות לפער שנוצר: א. התנגדות הבדואים ליישוב קבע על סמך תרבותם ומסורתם מהעבר; ב. לא ניתנה מספיק הכשרה מקצועית שתאפשר הסתגלות לאורח חיים עירוני; ג. יוקר המחיה הנדרש מהמשפחה שעברה להתגורר בעיירת הקבע; ד. החשש של חלקם כי בית אבן יזכיר את המוצא הפלאחי הנחות בהשוואה לאורח החיים החצי נוודי, החופשי, במרחב הפתוח. ניסיונות המדינה לאכוף את המעבר לעיירות הקבע רק הגבירו את ההסתייגות וההתנגדות למהלך. מצבה של רהט, העיר הראשונה, כפי שהשתקף בדוח מבקר המדינה משנת 1996 שיקף את התערערות הביטחון שהיה לבדואי בכלכלה המסורתית למרות הסיכויים שנפתחו בפניו להכנסה גבוהה יותר בעיר החדשה. בשנת 1998 היה מצבה הסוציו-אקונומי של העיר רהט הנמוך ביותר בישראל ורמת הכנסה לנפש הייתה כ-262 שקל, ביחס ל1,011 שקל בממוצע הארצי. רמת האבטלה בעיר הגיעה לרמה העליונה, הנתון הגבוה ביותר מבין ערי הנגב. תופעות הלוואי של העיור היו: המבוגרים בשבטים פסחו על שני הסעיפים וניסו להשתלב בחיי עיר תוך שמירת עולם המסורתי שלהם ואילו הצעירים שלא מצאו עבודה, רבים מהם נסחפו לפשע, אלימות, עבריינות ונשירה מלימודים סדירים. רצונן של הנשים הצעירות לזכות בהשכלה אקדמית נתקל בהתנגדות של המשפחה והביא לעימותים וגירושים בתוך המשפחה.

שיעור תמותת התינוקות הגבוה בקרב השבטים בשנים 1992 - 1996 ברהט (כדוגמה) היה 11,8 לאלף (בהשוואה לבאר שבע שהיה אז 5,4 לאלף) הביא את השבטים לפנות לבית היולדות בבית החולים סורוקה. השבטים שהיו מורגלים לפנות לדרוויש, החלו להגיע למרפאות בית החולים. בבדיקות הסתבר שאחוז מחלות הלב, הסוכרת ועוד, החל להתקרב לממוצע היהודי בבאר שבע. הבדואים הצטרפו לקופות החולים וכ-60% נהנו מביטוח רפואי. ההשתלבות בשירותי בית החולים וקופות החולים היו מהלך איטי שסבל מקשיי ההידברות ומנהגים מסורתיים בקרב השבטים שחלקם עדיין האמין בהם. אחזקת רכב ובתי מלאכה ומוסכים הוכיחו שהשבטים והמתיישבים בערים גילו את יתרונותיו. הנה כמה מספרים שהביא זיוון כדי להוכיח טענה זו: בשנת 1995 רמת המינוע בישראל הייתה 260 מכוניות לאלף נפש ברהט הייתה הרמה אז 8,4 ובשוקת 185,7 מכוניות לאלף נפש. רמת הבטיחות הנמוכה וכלי הרכב הישנים ואי ציות לסימני הדרך הובילו לתאונות דרכים הרבה מעל הממוצע המקובל בישראל. בשנת 1997 היה ברהט מספר התאונות 8,2 ל 1,000 כלי רכב ובישראל 15,8. יחסית למספר כלי הרכב שהחזיקו ראשי המשפחות ברהט היה זה ממוצע תאונות גבוה למדי. הגידול במספר כל הרכב הביא לפתיחת עסקי רכב, מוסכים וחנויות לחלקי חילוף.

המדינה המשיכה לחפש בעשור זה צורת יישוב ופרנסה חדשים לשבטים. כך למשל ליישוב תל מלחתה שפונה עקב הקמת שדה התעופה הצבאי הוצע במקום מאות דונם פלחה, כ-20 דונם שלחין הכולל השקיה וכלי עיבוד תואמים. הניסיון כשל והתברר שהזיתים אינם מהווים מקור פרנסה בטוח למשפחות והללו חזרו להקמת עדרי צאן ענקיים. העימות בין הפלאחים לבדואים המקוריים לא שכך והשסעים ביישובים החדשים הפריעו להתפתחות התקינה. שבעים משפחות מהעזזמה שישבו בביר הדאג' ביקשו שיוקם עבורם יישוב בדואי הדומה בצורת חייו ותעסוקתו למושב יהודי בנגב. חלומם היה לשלב בכפר החקלאי סממנים חדשים כמו: תיירות ופולקלור, חקלאות מתוחכמת של ירקות ופרחים וכל זה על 20 דונם למשפחה. במקור כבר נוסה רעיון זה בעבר באזור עבדת אך נכשל. כך היה גם לגבי רעיון ביר הדאג' כיישוב חקלאי מודרני. במקביל בעשור זה, התחדדה תודעתם של השבטים בכוח הפוליטי ולכן זיוון בוחן את תוצאות הבחירות לכנסת ה-12 משנת 1988 ואת שאירע בהמשך. המערך זכה ב-17% בלבד ואילו מד"ע שנוסדה זה עתה, זכתה ב-40% מהקולות. רבים פירושו תוצאה זו כהצבעת מחאה כנגד מדינת ישראל וטיפולה בשאלת הבדואים. בשלהי העשור, בשנת 1999, נערכו בחירות אישיות ואהוד ברק זכה במרבית הקולות בקרב השבטים: ברהט הוא קיבל כ-95%; בשיעורים דומים בערים אחרות. בנימין נתניהו זכה ב 5.7% בלבד מקולות תושבי הערים הבדואיות. אחוז ההצבעה היה גבוה מאוד בהשוואה לאחוז ההשתתפות בציבור היהודי והבטחות ברק ומפלגת העבודה משכו אליה בוחרים רבים.

בעשור הנידון צצו עמותות ומרכזי מלאכה שהעסיקו לראשונה, נשים ומבוגרים. כך, בשנת 1992 קמה העמותה לשיפור מעמדה של האישה בקרב הבדואים וכן הוקם מפעל "רקמת המדבר" שהוסיף תעסוקה בהיבט תיירותי-פולקלוריסטי. העמותה והמפעל העניקו חינוך משלים ולימוד השפה העברית לילדי הנשים והכין אותם להשתלמות בחברה הישראלית. בבית הספר הוכנס נושא לימודי שמטרתו שימור ולימוד המסורת הבדואית. בדרך זו הוקמו מנהלות שכונתיות בערים שנועדו לסייע לנער להכין את הנער להסתגל לחיי העיר. הגדנ"ע אף הוא פעל באזור וכן התפתחו גופים ומרכזים לפיתוח הכושר הגופני. הכרה בחשיבות המגזר התבלטה כאשר המלך חוסיין בחברת ראש הממשלה רבין ביקר במאהל בדואי בשנת 1995 ואף קנצלר גרמניה באותה עת, הלמוט קול נכח בפגישה.

בשנים 1994 ועד שלהי העשור התרבו מעשי האלימות בקרב השבטים שעיקרם היו סכסוכים על קרקע, תפקידי ניהול באזור ופגיעה בכבוד הילדים והמשפחה. המשטרה נאלצה להתערב והיו פצועים משני הצדדים. כל ניסיונות התיווך לא הועילו לטווח ארוך ורק דחו את המשך הסכסוך. נזכיר כמה בולטים: ירי בשנת 1994 בבאר שבע על שיח' משבט אבו אלקיאן על-רקע נקמת דם, זריקת אבנים על אוטובוס בכביש באר שבע ערד; חיפוש אחר מכוניות גנובות בשגב שלום שהביא לחילופי אש; סכסוך בין שבט התראבין ועומר על-רקע שליטה באדמות שגרם לדריסת שוטרים. לאחר 1967 הועמדה הדת המוסלמית וחוקיה ונוהגיה במרכז חייו של הפרט בשבט. עשרות מסגדים נבנו בשבטים והאימים הפכו למורים רוחניים עבור הנוער. הקשרים בין התנועה האסלמית הצפונית לבין הבדואים התהדקו וכסף רב הוזרם לבטים לחיזוק חיי הדת. מאליו יובן שככל שגברה ההקצנה הדתית בקרב השבטים כך היא העניקה לסכסוכים בין יהודים לערבים אופי אלים יותר.

בסיכום מאמרו קובע זיוון: "העשור החמישי התאפיין בהתגברות האמונה הדתית ובלאומנות, וחיבור בין עיור, דתיות ולאומנות. בעשור זה הובאו לארץ אלפי נשים מאיו"ש, עזה וירדן - והתעצמה הפוליגמיה. המסגרת העירונית החדשה, החלישה את יכולת הפיקוח של המסגרות הישנות של החמולה, המשפחה והשיח'. העיור שנועד לשיפור רמת החיים, הניב בין היתר תנאי מצוקה למתגוררים בבתים צמודי קרקע. מול ענפי התעסוקה המסורתיים נדרש המעבר לעיסוקים חדשים, שהולידו גם עבריינות ופשיעה. הלאומנות והחזרה לדת לא נצפו בעת תכנון והקמת העיירות הראשונות. הנעלם שנותר על סדר היום לשנים הבאות היה יכולת השתלבותם של הבדואים בחברה הישראלית המייצגת עבורם כלכלה וחברה מודרניים שכמוה היו רוצים להיות". לדעת החוקר לקראת העשור השמיני, עדיין נותרה בנגב שאלת השאלות - שהיא, הדילמה בפניה עומדים יום-יום השבטים המתגוררים בערים ובפזורה, וזו הדילמה של המודרנה מול המסורת. זיוון אף הוסיף כמה שורות של המשורר הבדואי סלימאן אבו מועמר המציג באופן פיוטי את הדילמה המדוברת.