|
מבחן בוזגלו
במאמר האחרון שלי ציינתי "בקטנה" טעות חמורה של פרופסור אהרן ברק המבריק, שהיה לו האומץ לעמוד אל מול רבין וכל ממשלת ישראל שלחצו עליו לסיים את החקירה נגד ידלין ואברהם עופר והוא המשיך בכך עם האמת שלו. אותו אדם דגול לא היה אמיץ מספיק להודות בפני במאי הסרט "קלון" אבי מאור מרזוק שהוא טעה כשטבע את המונח "מבחן בוזגלו" והתפתל עם הסבר מופרך לחלוטין שרצה לקרוא לזה "מבחן רבינוביץ'", אלא שהיה כבר שר בשם הזה. נו, באמת, אי-אפשר לקרוא למבחן - מבחן בוגוסלבסקי, בן-ארצי, ברק, פלוני או ישראלי? דווקא מבחן בוזגלו, כשברור לכולם שמדובר בבוזגלו "הפשוט" תרתי משמע, המרוקאי, עם סטיגמה של בור, עוני, עם הארץ.
אלו תעצומות נפש חסרות לברק להגיד בפשטות: "נכון, טעיתי, זו הייתה בחירה אומללה שאני מצטער עליה". אבל הוא מפחד להיות "קרקר", שהרי הוא מעולם לא טעה, לא באקטיביזם השיפוטי, לא כשופט, לא כיועץ משפטי, כשיש רבים המטילים ספק באומץ הלב שלו גם בפרשת ידלין. זה יהיה יותר מדי לבקש זאת ממנו, כי הוא באמת מאמין שיש צורך באקטיביזם שיפוטי, אבל מבחן בוזגלו? מה כבר יקרה אם יודה בטעות, זה יפגע באמינות שלו? אבל ברק לא טועה, וגם אלוהים, למרות שהציניקנים טוענים שבכל זאת אלוהים טעה כשברא את האדם, אך היו לו נסיבות מקלות, כי היה זה ביום אחרון של שבוע מתיש שבו הוא ברא שמיים וארץ. יש אנשים שמעולם לא טועים!
אבל הדוגמה הכי מאלפת לחוסר היכולת להודות בטעות היא הדוגמה של בנימין נתניהו, שהיה מוכן לגרור את המדינה לשנתיים וחצי של גיהינום, עם נזק עצום למשטר, לכלכלה, לחברה, למשילות, לשלטון החוק, לסדרי מנהל, ללכידות, פגיעה קשה באמינות המשטרה, הפרקליטות, בתי המשפט. כולם אשמים חוץ ממנו, כולם תפרו לו תיק ובראשם השמאלנים שברפקליטות שרצו להביא להפלה של ראש ממשלה ימני חזק. זו אותה פרקליטות הידועה בימניות שלה שתפרה תיק לאולמרט על-מנת למנוע ממנו להוציא אל הפועל את השלום המיוחל עם אבו מאזן. אותה פרקליטות מזרחית שתפרה תיק לרב הראשי האשכנזי.
אותה פרקליטות אשכנזית שתפרה תיק לדרעי שהוא זכאי, הוא זכאי, כי הגדרתית חרדי שמאמין בשם, לא ניתן לפגוע בשמו, כי יהי שם שמו מבורך לעולם ועד. כולם אשמים, לכולם יש אג'נדה, פרט לבעלי האג'נדה עצמם. כך השואה קרתה בגלל החילונים וכעסו של אלוהים על אובדן ערכי היהדות. לא הנאצים או אלוהים אשמים, החילונים אשמים. לא הערבים אשמים באינתיפאדה השנייה זה בעלי הכיפות הסרוגות, שהם רוצחי ראשי ממשלה, פאנאטים, שהמיטו עלינו את כל האסונות, רק לא אדריכלי אוסלו. באחוזי הפשיעה הגבוהים אצל השחורים אשמים רק הלבנים שהפלו את השחורים, אבל למה בכל זאת היהודים והאסיאנים שגם אותם הפלו כל כך משגשגים? ומי שאשם בנחשלות של ארצות אפריקה אלה הקולוניאליסטים, אבל אלה בדיוק אותם עושקים שעשקו את סינגפור, רק שלהם היה מזל שקם להם מנהיג כלי קוואן יו שהצליח להעביר את ארצו הנחשלת מהעולם השלישי לעולם הראשון, יותר משגשגים ואתיים מבריטניה...
איש לא יודה בטעויות שלו, אין איש רואה את הדבשת שעל גבו. וככל שמישהו טועה יותר והמציאות טופחת על פניו כך הוא מתמיד יותר במריו, כי זו הרי תופעה פסיכולוגית ידועה מתמיד, ולא אפליג לנבכי ההיסטוריה. ובכל זאת יש צדיקים בסדום. יש לנו את גורבאצ'וב שהיה מוכן להודות בטעויות המשטר בברית המועצות והסכים לפירוק הגוש הסובייטי וברית המועצות. להבדיל מהיטלר שנלחם עד הסוף המר ורק כשהטנקים הרוסיים היו בפתח הבונקר שלו הוא שלח יד לנפשו, אחרי שגרמניה הפכה לעיי חורבות, אך הוא לעולם לא הודה בטעותו. ומהיטלר לבני בריתו, המופתי, אבו מאזן מכחיש השואה והחמאס הרוצה להשלים את הפתרון הסופי. האם הם הודו אי-פעם שטעו בסרבנותם לתוכניות החלוקה, 1947, 1948, 1967, טראמפ, הצעות פרס, ברק, אולמרט? הם השיבו לא לכל ההצעות, אבל הם לעולם לא יודו בטעותם, למרות שהם הפסידו פעם אחר פעם, גררו את עמם להיות עם של פליטים מזי רעב, הביאו את הכיבוש עליהם. אבל הם צודקים והציונים אשמים, שלא יבלבלו אותם עם עובדות.
בור של סטראוטיפים
הכל קם ונופל על פסיכולוגיה. הרגש החזק ביותר הוא רגש הקנאה, אך מיד אחריו הוא רגש הכבוד העצמי, שבשמו מוכנים לבצע רצח על "חילול" כבוד המשפחה, מלחמות דת, לכפר על בושות הסכמי ורסאיי, על מפולת 1870. איש לא מוכן להודות בטעויות שלו, כי זה יפגע לו באגו, בדימוי העצמי, בגבריות, בתחושת הצדק והכבוד שלו. אז משנים את המציאות על-מנת שתתאים לאג'נדה, שלא יבלבלו אותנו עם עובדות. בגלל שהאבא לא האמין ביכולות הבן, בגלל שהאמא קנאה בבת, ההערכה העצמית נפגעה. אצל הערבים, אצל האפריקנים, אצל החרדים, ובעיקר אצל היהודים. כך הפכו יהודים רבים בגלל כמה תכונות שליליות שלהם לאנשי עסקים נטולי עכבות, לספקולנטים, גרמו למפולות כלכליות קשות, בגלל תחושת חוסר הביטחון העצמי, בגלל קושי רגשי להתאמה לסביבה, בגלל נוקשות מחשבתית, בגלל דימוי עצמי נמוך. כולנו זוכרים את דברי שיילוק שזילזל באחרים ולא חש אמפתיה לגביהם רק בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלו, האגו הפגיע.
במשך דורות נפל עמנו לבור של סטריאוטיפים, עד שהצליח להשתחרר מתסביכיו והפך לעם ככל העמים, לאדם ככל האדם, למרות האנטישמיות הממשיכה לחלחל. בלי לשקוע לרחמים עצמיים, להתבדלות, להסתגרות בגיטאות, לחיים במציאות מדומה, להאשמת האחרים במר גורלם רק לא את עצמם. אם יש לי חזון זה שגם עמים עם דימוי עצמי נמוך, כמו היהודים בזמנו, יכירו בטעויות שלהם וירצו לעשות מהפך בהתנהגותם. יקבלו חיזוקים ודימוי עצמי גבוה, ובישראל גם החרדים והערבים, ותודה לאל שהמזרחים כבר יצאו משלב הרחמים העצמיים. כדוגמת היהודים שקמו דה פרופונדיס אחרי השואה והגלות והשתחררו מהתסביכים, מהחולשה, מהביטחון העצמי והדימוי העצמי הנמוכים, הכירו בטעויות שלהם, הפכו לפועלים, חקלאים, חיילים, ככל העמים, אך המשיכו להצטיין בתכונות טובות שאפיינו אותם מקדמת דנא, החשיבה מחוץ לקופסה שהפכה אותם לסטארט אפ ניישן, הנאורות האקדמית ותחושת האמפתיה לחלשים בישראל ובעולם.
|
