מבצע "יפתח" (י"ד) - "לא נרשה להקים כאן כפר יהודי"

ההתפארות על החלטת יגאל אלון להרוג כל אדם שייטוש את רמות-נפתלי, שקיבלה ביסוס בביוגרפיה על יגאל אלון שפרסמה בעלת פרס ישראל בחקר ההיסטוריה של עם ישראל, פרופ' אניטה שפירא, פגעה מאוד במגיני רמות-נפתלי.¹ החוקרת ורדה שולמן בדקה ומצאה שלרמות-נפתלי היה קשר באלחוט-מורס עם המפקדה של אורי יפה באיילת השחר, ולא היה לה קשר ישיר עם המפקדה של יגאל אלון בראש-פינה. אלי עקביא ואחרים שהשתתפו בהגנה על רמות נפתלי סיפרו שהם לא קיבלו מאלון את המברק הדרמטי שירוחם כהן ואניטה שפירא כתבו עליו. שולמן הביעה השערה שהמברק הזה נשלח מראש-פינה ונעצר באיילת השחר. לחברי רמות-נפתלי שנלחמו בגבורה, לא נטשו את המושב וגם לא התכוונו לנטוש אותו, נודע רק אחרי המלחמה שהם התכוונו לברוח ונשארו במושב בגלל המברק של מפקד החזית. לפי אחת הגרסאות המובאות במחקר של ורדה שולמן, חדר פגז לחדר האלחוט. האלחוטאי נפצע והאלחוטאית נפגעה בהלם, שיגרה הודעה לא מהימנה וסגרה את המשדר. האחרים לא ידעו להפעילו וכך נותק הקשר בין המושב המותקף ובין החוץ. אנשים שלחמו ברמות-נפתלי ביקשו אחרי המלחמה להיפגש עם אלון ולשוחח אתו על סיפור המברק שפגע בהם, אבל הוא לא נענה לבקשתם. "ברור שאכן מברק זה לא נשלח", כתבה ורדה שולמן. "משמעותו של המברק קשה מאוד! ללא כל הצדקה נאמר בו מה שנאמר לאותו קומץ אנשים אשר לחמו למופת. חשוב שלחימתם ודבקותם במשימה ללא שמץ של מחשבת נטישה ייוודעו לבניהם ולדורות הבאים".² עדה בן-נחום סיפרה: "כשהחלה ההתקפה כבר היה המושב במצור חודש וחצי. מים כמעט לא היו, חוץ מכמה גיגיות עם מים מעופשים בחדרי הילדים. סיננו אותם דרך חיתולים, שיהיה אפשר לשתות. מזון כמעט לא נשאר, רק במחסן נשארו כמה פחים עם גבינת צאן שהוכנה למשלוח. כשבועיים חיינו רק על גבינה. ללא המוטיבציה שלנו לא היינו מחזיקים מעמד ב-1 במאי. חוץ מהקשרית שנכנסה להלם ובחור אחד שגם הוא היה בהלם קרב, עמידתם של האנשים הייתה למופת. היו יאושים של רגע, אבל הם חלפו. כל האנשים היו תחת אש, כל אחד גרר פצועים, כל הזמן היה עלינו לעבור את רחבת המצודה המופגזת בדרך לחדר האוכל, למרפאה, לחדר התחמושת. בשום אופן לא דובר על עזיבה ונטישה. הייתה רק מחשבה אחת: להחזיק מעמד".³ משה כץ סיפר: "כל יום ההתקפה ליוותה את החברים אכזבה מרה. דיווחנו בקשר כל הזמן על מצב קשה ועל מחסור בתחמושת. מהמִפקדה⁴ ניסו להרגיע אותנו, הבטיחו שישלחו תגבורת אבל תגבורת לא הגיעה. הרגשנו שאנחנו לבד. המועקה הייתה קשה מנשוא וידענו שצריך להחזיק מעמד".⁵

בספרו "לאור היום ובמחשך" סיפר ירוחם כהן שב-1 במאי הוצגה לפניו אלמנתו של אורד וינגייט, לורנה, וביקשה ממנו רשות לבקר ברמות-נפתלי כדי להעניק לאנשי "ארגון וינגייט" את ספר התנ"ך שבעלה נשא עימו בכל מסעיו. "תיארתי לפניה את המצב במקום, אך היא לא נרתעה וביקשה לטוס מעל למשק ולהטיל את התנ"ך מן המטוס, כדי לעודד את רוחם של הלוחמים. כל הניסיונות להניאה מלסכן את חייה נדחו ולורנה וינגייט צירפה עצמה אלינו לטיסת הפצצה והטילה לחצר המשק את ספר התנ"ך של בעלה".⁶ על-פי מחקרה של ורדה שולמן, הגיעה לורנה וינגייט לגליל העליון, לא ב-1 במאי אלא ב-10 בו. "היא לא יכלה להגיע לרמות-נפתלי. לעומת זאת פגשה את נשי הלוחמים וילדיהם במושבה יסוד המעלה שלשם פונו לפני כן ושם העניקה לנשים את ספר התנ"ך של בעלה ומכתב למגיני רמות-נפתלי".⁷ אלי עקביא, ארד שוורץ ועדה בן-נחום העידו שביום הקרב לא הוטל לרמות-נפתלי שום ספר תנ"ך ממטוס.⁸ הרחבתי את הדיבור על צ'יזבט ספר התנ"ך של וינגייט שעליו כתב קצין המודיעין של מבצע יפתח, ירוחם כהן, כדי לאפיין את האופי המיתולוגי של העדויות והכתיבה של אנשי הפלמ"ח שעיצבו במידה רבה את הזיכרון הישראלי על מלחמת העצמאות ואת תרבות הֶעדר תחקירי אמת בצה"ל.

ב-1 במאי נהרגו ברמות-נפתלי ארבעה אנשים, ארבעה-עשר נפצעו קשה ובינוני ורבים נפצעו קל. טיפלו בהם ד"ר לנוגרד, פרטיזן לשעבר ביוגוסלביה שהתנדב לשרת ברמות-נפתלי, ושתי חובשות חברות המושב, שושנה ניר ויפה ורמנצקי. פגזים פגעו במרפאה ובחדרי החולים וכמה מהפצועים נפצעו שנית.⁹ ביום הקרב נפצעה עדה בן-נחום וזמן מה לא תִפקדה. אחר-כך התאוששה. כשירדה החשכה ירדה ברגל עם שני חיילים לאיילת השחר להזעיק תגבורת ואספקה. הרי סיפורה: "אלי אמר לי: 'עדה, רדי לאיילת השחר, ספרי במפקדה על הבידוד ועל מצב הפצועים, הזעיקי תגבורת ובקשי נשק ותחמושת'. הערבים עדיין ישבו על 'הפרונקל'. עברנו בזהירות לידם, ירדנו בוואדי לג'חולה. על הכביש תפסנו טרמפ והגענו למטה של מפקד הגליל אורי יפה ומג"ד 11 ישראל ליאור באיילת השחר".¹⁰ עמוס בניין ומחלקתו שהו אז בקיבוץ חולתה. ישראל ליאור התקשר אליו ופקד לבוא מייד לאיילת השחר. בניין יצא לדרך עם עשרה אנשים.¹¹ שמואל (מולקה) לוין, חבר קיבוץ חולתה סיפר: "קיבלתי הודעה לגייס כיתה מחברי חולתה ולעלות לרמות-נפתלי שלא ידוע אם נפלה או לא".¹² באיילת השחר נכנס בניין למטה של אורי יפה. הוא סיפר: "היו שם מפקדים אחדים והם בירברו. אמרתי להם, 'אני הולך לרמות-נפתלי ולוקח את החבר'ה שלי איתי'. איש לא התנגד. אמרו שרמות-נפתלי נכבשה ושהחבר'ה מחזיקים בחלק מהבניין וחלקו האחר הרוס ושהערבים כבר בחצר. ליאור אמר לי: 'יש פצועים והרוגים ברמות-נפתלי, לא יודעים בדיוק מה וכמה. עלה למעלה, תראה מה קורה ומה אפשר לעשות'. הוא פקד עלי להוריד פצועים. לא אמרו לי לקחת איתי אלונקות. עם עשרים איש ועם עדה בן-נחום נסעתי לג'חולה. משם עלינו על ההר ברגל. הלכתי ראשון, בידי רימון למקרה שניתקל במארב. כשהגענו היה שער המצודה פרוץ ואיש לא היה לידו. חשבנו שהערבים חיסלו את כולם ואולי הם אורבים לנו. התפרסנו בשטח וחיכינו זמן רב. קראנו: 'עקיבא, טובה'לה' לבסוף ראינו אדם מתקדם אלינו. רק כשהיינו בטוחים שהוא משלנו העזנו להתקרב אליו ונכנסנו למצודה. היא הייתה הרוסה והאנשים ישבו באחד החדרים עייפים מאוד ובמצב רוח שפוף. לא היה להם קשר עם המטה ולא הייתה להם תחמושת. החלטתי להישאר שם ולסייע לאלי ולאליעזר להתארגן. שלחתי כמה מהאנשים שלי לשער לאבטח אותו. חששנו שהערבים יתקפו שוב למחרת. איש לא הציע לנטוש את הנקודה. האנשים סיפרו לנו מה קרה, ובייחוד שיבחו את עדה ואת טובה'לה. כשעלה השחר היינו מאורגנים. את הפּיאט¹³ שהבאנו אתנו הצבנו ליד השער. זה היה אחד משני הפיאטים היחידים שהיו באותו יום בגליל. "בבוקר ירדנו למוצב הבילאווי. הערבים התעללו בגווייה של הרוג ותקעו את אבר מינו לתוך הפה. אחרי הצהריים קברנו את החללים. אשתו של האיש שנהרג בבילאווי התאבדה על קברו. היא הייתה אז בהריון".¹⁴ על הבילאווי מצאו בניין ופקודיו גם גוויות של ערבים והודעה בכתב בערבית: "כלבים, כלבים, אנחנו מוכרחים לסגת, אבל מבטיחים לכם שנחזור. לא נרשה להקים כאן כפר יהודי".¹⁵ ____________________ בשבוע הבא: הפגזות על מושב רמות-נפתלי במשך ימים אחדים; פגישת מפקד החזית יגאל אלון עם עמוס בניין שחזר משדה הקרב; יגאל אלון התעניין בטומיגן שלו; איש במפקדת החזית של יגאל אלון לא התעניין בנעשה ברמות נפתלי בזמן הקרב; תגבורת נשלחת לרמות-נפתלי; פינוי פצועי במסע אלונקות שארך תשע שעות; פציעות קשות של ארד שוורץ ואלי סימון; הגווייה של סימון נעזבה בשטח; חילוץ הגווייה והדחה מתפקיד.

1. נושא זה נידון בפרק הקודם. 2. ורדה שולמן, עמ' 77. 3. ראיונות עם אלי עקביא, ורדה שולמן וארד שוורץ. 4. של אורי יפה באיילת השחר. 5. ורדה שולמן, עמ' 44-43. 6. ירוחם כהן, עמ' 118. 7. ורדה שולמן, עמ' 58-57. 8. הראיונות הנ"ל. 9. ורדה שולמן, עמ' 52-48. 10. ראיון עם עדה בן-נחום, המכתבים הנ"ל של טובה קוטלוביץ. 11. ראיון עם עמוס בניין. 12. ורדה שולמן, עמ' 49. 13. מטול חי"ר נגד טנקים שפותח על-ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה. 14. ראיון עם עמוס בניין. 15. ורדה שולמן, עמ' 49.