במסורת ישראל אנחנו מדברים על שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. וכן אנחנו נותנים מקום כבוד לארבע אימהות: שרה, רבקה, לאה ורחל. אני גר באזור הנקרא אזור דן. אזור מאוד מרכזי במדינת ישראל. האזור הזה היה בעבר ההיסטרי הנחלה של שבט דן. אך אמו הורתו של דן נעדרת מהכבוד, שאנחנו חולקים לארבע האימהות שלנו.
האם של דן אינה כלולה בין ארבע האימהות של האומה, והיא אינה היחידה, ועל כך אני מתקומם. כיצד ייתכן, שהאם אשר הביאה לאוויר העולם את דן היא מחוץ לתחום האימהות של האומה היהודית.
הבן דָּן הוא בנה של השפחה בשם בִּלְהָה, השפחה של רחל, אשת יעקב - "וַתַּהַר בִּלְהֶה, וַתֵּלֵד לְיַעֲקֹב בֵּן, וַתֹּאמַר רָחֵל: דָּנַנִּי אֱלוֹהִים, וַיִּתֵּן - לִִי בֵּן, עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן" (בראשית, פרק ל', פסוק ו'). השם של הילד לא ניתן על-ידי היולדת, שמרחמה בא הילד לאוויר העולם, אלא על-ידי רחל. גם הבן השני, שילדה בלהה השפחה, ניתן על-ידי רחל, שביטאה באותו פרק בפסוק ח', שהשם הניתן מבטא חוויותיה ולא חוויות היולדת. כך גם במקרה של זִלְפָּה שפחת לאה, חוויותיה של לאה צרובות במתן השם ולא חוויותיה של השפחה שמרחמה בא הילד לאוויר העולם.
אני מתקומם לנוכח התופעה, שזִלְפָּה ובִלְהָה, האימהות של ארבעה שבטים בישראל, אינן מקבלות מקום ראוי במרחב האימהות של העם היהודי.
אנחנו חוטאים חטא מוסרי, כשבכתובים שלנו ובשירה שלנו מופיע הביטוי ארבע אימהות ולא שש אימהות לעם היהודי. אני כואב, שבלהה וזלפה מיוצגות בטקסט המקראי רק כשתי שפחות בלבד, שניתנו ליעקב
כרחם חילופי וכרחם להשכיר על-ידי הגברות לאה ורחל. רחם להשכיר להבאת ילדים לאוויר העולם, והן אינן זוכות לאותה הערכה והוקרה, כפי שמקבלות לאה ורחל בעת לידת ילדיהם.
השם דָּן לילד, שנולד לבלהה, לא ניתן על-ידי האם בלהה שילדה אותו, כי היא הרי רק השפחה. השם לילד שנולד ניתן על-ידי גבירתה של השפחה היולדת. רחל היא זו שקראה שמו של הילד דָּן, כאשר היא מגוללת את החוויות האישיות שלה, שהניעו לקרוא לילד בשם דָּן.
בקוראנו את פרשת "וַיֵּצֵא", אנחנו כקוראים נדרשים להיות מצווים להמיר את התודעה המקובלת, המעניקה את כל הערכה לארבע האימהות בהמרה של מתן כבוד והערכה לשש האימהות, כי אין הצדקה שהאימהות של גד, אשר, נפתלי ודן תהיינה מחוץ למרחב התודעה ההיסטורית של האימהות היהודית. הן אינן רחם חילופי, הן אינן רחם להשכיר, הן האימהות של דן, אשר, גד ונפתלי.
את התיקון של שש אימהות לעם ישראל אנחנו חייבים לעשות תוך כדי ההוקעה של המעשה הלא מוסרי שמבצע ראובן, בכור בני יעקב, בנה של לאה, הכופה עצמו על בלהה שפחת רחל. פרק ל"ה בספר בראשית מפגיש אותנו עם תמונת חיים מזוויעה. בפסוקים ל"ט-כ' אנחנו מתוודעים למותה המצער של רחל אמנו, הנקברת בבית לחם. בעוד כל המשפחה המורחבת בבית לחם מתאבלת על מות רחל, ראובן, הבן הבכור של יעקב ולאה, מיד אחרי הקבורה עושה את המעשה המחפיר המתואר בפסוק כ"א: "...וַיֵּלֵך רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׁרָאֵל...". התיאור הקשה בפרק ל"ה בפסוק כ"א הוא מעשה מחפיר של סטייה מכל נורמה מוסרית, שמבצע בכור בניו של יעקב.
המעשה המחפיר, שמבצע ראובן בגופה של בלהה מיד אחרי מות גבירתה, מעיד על מעמדה המצער של האישה בתקופת המקרא. ומצער, שהבן הבכור של יעקב שותף למעשה פגיעה בגופה של האישה. הגינוי למעשה של ראובן בברכת יעקב לבניו בספר בראשית פרק מ"ט אינה מפחיתה מאומה מהיחס הפוגעני כלפי נשים.