פגשתי את אברהם רות בכנס "התקומה" שנערך בבית "הבימה" בתל אביב לפני יותר מחצי שנה. חשבתי שכמודע וחבר שיש ביניהם קשר מאז סוף שנות ה-60, כשהוא היה מנכ"ל אולפני הרצליה ואני איש טלוויזיה, הגיע הזמן וניפגש בביתי בתל אביב. נפגשנו. מטבע הדברים שזאת הייתה יותר שיחה מאשר ראיון. נצלול קצת אל העבר, נעסוק בהווה, וננסה להביט קדימה במידת האפשר לשני אנשים שחצו את גיל ה-90. אברהם הוא יותר איש המעשים מאשר הסיפורים. לא שהוא לא יודע לספר. אבל גם כשמדובר בהישגים אישיים וציבוריים שלו, והיו לו רבים כאלה, הוא יותר מדווח עליהם מאשר מספר. לטעמו מעשים צריכים לדבר.

הממסד לא עסק בתקומה של שרידי השואה - גם הם עצמם לא עסקו בכך

הואיל ונפגשנו, כאמור, מחצית שנה קודם לכן בכנס "תקומה" שאורגן על-ידי מרכז הארגונים של ניצולי השואה, העליתי בשיחה את נושא התקומה, נושא שלדעתי עד עצם היום הזה לא תועד כראוי ולא מצא את מקומו בדברי ימיי המדינה כמסכת בפני עצמה. רות, רואה בזה, מבחינת היסטורית, כחלק מן העניין הציבורי והממסדי בניצולי השואה בכלל. לא רק הציבור והממשלה לא עסקו בזה אלא גם שרידי השואה עצמם - כמוהו לא עסקו בנושא. רק בשנות השמונים נושא של ניצולי השואה עלה על סדר היום הציבורי. גם אז בנושא התקומה לא עסק הממסד והיו אלה שרידי השואה עצמם שהחלו לעסוק בנושא וגם זאת בהיבט האחד שלו - הקמת המדינה. שכן הם אלה שמלאו תפקיד חשוב גם ערב מלחמת העצמאות וביתר שאת במלחמה עצמה, שבה אברהם נפצע. עם זאת גם אז ועד עצם היום הזה זה, וכפועל יוצא מנושא השואה - שרידי השואה עצמם לא עסקו בנושא התקומה. האתגר הראשון היה קיום עצמי, להיקלט, ואחר כך קיום המשפחה, וצריך היה להתחיל מבראשית ובאותה תקופה המאבק הקיומי היה קשה מאוד וצריך היה להקדיש לו את מלוא האנרגיות. אחר כך לעזור לילדים. ככה שבקושי היה זמן לעסוק בדבר ערכי כמו התקומה. "הנה אני עצמי התפניתי לעסוק בנושא רק בצאתי לגמלאות כאשר היה לי זמן ואז לא זו בלבד שהמודעות גברה אלא גם התחלתי ללמוד את הנושאים, לרבות נושא הרכוש היהודי בכלל והרכוש היהודי בהולנד, מולדתי, בפרט. ככה שבשעה שאנו בפועל עשינו את התקומה אנו לא עסקנו בה מבחינה ערכית", אומר אברהם רות. אברהם, כמוני, קלט את עצמו. כשהוא ואני באנו לארץ לפני מלחמת העצמאות לא הייתה אפילו מעברה. "איש לא התקבל עם שטיח אדום, כולל שרידי השואה. רעייתי לעתיד, שורדת אף היא, הייתה במעברה בחולון ועברה את כל הקשיים שכול עולה לאחר קום המדינה עבר ולאחר הנישואים איכשהו הצלחנו להגיע לדירה קטנה", אומר רות בנימה עניינית ללא טרוניות אלא כתיאור המציאות של אז.

במדינת ישראל של 2021 לא יישובים מסמנים גבול ביטחוני

אברהם רות הוא רוויזיוניסט ז'בוטינסקאי והוא נשאר כזה. אני נמניתי עם חברי הנוער הציוני, לימים המפלגה הליברלית העצמאית ז"ל. בעצם גם הרוויזיוניזם הז'בוטינסקאי- אף הוא ז"ל. מכול מקום, פוליטית, אנו בעלי השקפות שונות מאוד אף שאברהם הוא ליבראל עד העצם. רציתי לשמוע ממנו מה דעתו על המציאות שלנו מבחינה ערכית. הבאתי דוגמה של סגידה לאדמה, לעצים ולאבנים במקום העמדת האדם במרכז ההוויה. ציטטתי את הקטע של אחד העם מ"אמת מארץ ישראל" שבו נכתב: "ואנוכי עומד ומסתכל בכותל ומחשבה אחת תמלא את כל חדרי לבי. האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה - על חורבן עמנו. איזה משני החורבנות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר. ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכוח - יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה וישובו יבנוה שנית. אך העם כי יחרב מי יקום לו ומאין יבוא עזרו". אברהם ידע בדיוק למה אני מכוון, אבל הוא, כאיש מעשה, העדיף לעסוק במציאות ובכך להקיש את המשתמע. אף שגם הוא אינו רואה בסמל המובהק של אבני הכותל, שהן שוב בחדשות, כ"אבנים עם לב אדם" - כבשירה של נעמי שמר. לדעתו הזמנים השתנו. ישראל של 2021 אינה ישראל של שנות ה-40 ה-50 וה-60 כאשר הייתה חרדה מתמדת לקיומנו כמדינה וכל משלט או עמדה או התיישבות סימנו את הגבול מבחינה ביטחונית. זאת מדינה של תשעה מיליון, מפותחת, מדינת הייטק וקידמה בתחומים רבים לרבות מדעית. ובעניין הקדמה הטכנולוגית הוא רואה לנכון לציין שצריך לתת קרדיט גדול לעלייה הרוסית שהעשירה את ישראל בכוח אדם איכותי. העלייה הרוסית הגדולה הביאה אתה לא עובדי חקלאות כמו פעם אלא ידע וכישרון. זאת ישראל שבוטחת בעצמה והצרכים שלה שונים מכפי שהיו פעם. דברי אברהם רות.

נושא הרכוש בפולין הוא אפסי לעומת פרטי האומנות השדודים על-ידי הנאצים.

מכאן עברנו לסוגיה של רכוש יהודי ואין רבים כמוהו שמכירים את הנושא מכול ההיבטים שלו, ואשר פועלו בתחום הזה, לרוב הציבורי, הוא גדול מאוד, והישגיו רבים. את עניין המערכה בכול הנוגע לרכוש היהודי בפולין, רות רואה כמאבק סרק. לטעמו מקור הבעיה מתחיל עם הכיבוש הנאצי כשכול הרכוש היהודי הפרטי והקהילתי הוחרם על-ידי הגרמנים והושיבו בהם דיירים מקומיים. השלטון הקומוניסטי בפולין עיגן בפועל את השוד הזה. הוא חושב ששר החוץ יאיר לפיד עשה שטות בהצהרה התקיפה שלו נגד פולין בנושא הרכוש היהודי. עם זאת גם במאמר ה"סנגוריה" על פולין של פרופסור דניאל בלטמן בעיתון הארץ היו לדעתו הרבה דברים מופרכים.

כלוחם ותיק בכול מובן שהוא, המערכה בשבילו לא הסתיימה. הוא רק אינו רוצה להלחם בתחנות רוח. "במקום לעסוק ברכוש בפולין שהוא עניין אבוד צריך לנהל מאבק נגד מדינות במערב כמו למשל איטליה. היא לא שילמה גרוש של פיצויים או לוקסמבורג. שלפיד יריב עם איטליה, שיריב עם גרמניה", הוא קובע בפסקנות. שכן יש מערכה אחרת שחשוב לנהל אותה וערכה גדול לאין שיעור ממה שעשויים לקבל מפולין. דברי אמנות. "למשל בגרמניה קיימים ורשומים 60,000 פריטי אמנות של יהודים שנשדדו על-ידי הנאצים", מספר לי אברהם רות ומוסיף: "לדעתי המספר הוא גדול הרבה יותר. בהולנד יש 6,000 פריטי אומנות, מהם 342 ציורים שמצויים במוזאונים שונים בהולנד וערכם מוערך בשני מיליארד דולר. ובנושא דברי האמנות השדודים, ישראל לא עושה כלום. אילו לפיד היה עוסק בתחום הזה של אמנות שדודה באירופה אז היה לכך סיכוי ומעשית הערך שווה פי כמה וכמה. אשר לגרמניה, אם כוחי יעמוד לי לקיים אירוע בגרמניה בכול הקשור לאמנות השדודה אעשה זאת. בהולנד הצלחתי. הקימו שם ועדה ושלחתי לה שלושה תזכירים. מאז עברו ארבע שנים שבמהלכם הם בדקו אם יש יורשים וכל מיני בעיות של נוהל. לפי התוכנית בשלב הבא כל האוסף עובר לעמותה ציבורית. וזאת תחזור ותבדוק היבטים שונים ובעוד 14 שנה כל האוסף עובר לקהילה היהודית". חזרה לרכוש היהודי בפולין. מלבד הרכוש הרי זאת הייתה קהילה של שלושה וחצי מיליון יהודים שמתוכם שלושה מיליון הושמדו. לאלה היו מאות קהילות ברחבי פולין ורבבות מוסדות בכול תחום בחיים. יש פן חשוב מאוד ולגביו אין לאברהם רות ספק שממשלת פולין תשתף פעולה. לדוגמה שיקום בתי העלמין במאות הקהילות שנחרבו או נהרסו, כמו גם מונומנטים קהילתיים, והמלאכה מרובה וניתן לפעול בכוון הזה בשיתוף ממשלת פולין.

תביעת רכוש אם זאת נעשית כסדרה אינה מעוררת אנטגוניזם אלא להפך - מעוררת עניין

בראיון לאתר "אילה" של "מרכז אילה", שעוסק בין השאר בניצולי שואה בתחום הנפש, נשאל אברהם רות כיצד התביעה מממשלת הולנד השפיעה על דעת הקהל שם. על כך השיב: "כשהתחלנו במשא-ומתן, הזהירו אותנו שהם עלולים לעורר רגשות אנטי-יהודיים. אבל ההפך הוא הנכון. המודעות גדולה מתמיד, יותר מאמרים מתמיד נכתבים על ההיסטוריה של השואה בהולנד ויש יותר הבנה לחוויה היהודית מאי פעם. אין כפר בהולנד, קטן ככל שיהיה, שלא ניצבת בו אנדרטה לזכר הקורבנות היהודים". לדעתו זה נובע בין היתר מעלייתו של דור מנהיגים חדש. לדור הנוכחי אין קשר ישיר עם המלחמה ויש לו נקודת מבט מרוחקת יותר על מדיניות הולנד באותה התקופה. הוא הוסיף: "נכון, שומעים גם על אנטישמיות הולכת וגוברת, אבל אני רואה מנהיגים חדשים עם חוש צדק גדול. בהנצחה הלאומית בכיכר הדאם במאי 2020, התייחס המלך ווילם אלכסנדר בביקורת על טיסתה של סבתו וילהלמינה לאנגליה בתקופת המלחמה. לאמור המלך אינו חושש להיות ביקורתי, להכיר בכך שהולנד טעתה, או לפחות לא עשתה מספיק". באותו ראיון אברהם רות אמר "התחושה האישית שלי הייתה שנעשה לקהילה היהודית בהולנד עוול גדול ושהולנד התייחסה רע מאוד ליהודים במהלך המלחמה ולאחריה. אך במקום רק לצרוח מספרים, התחלתי לעבוד עם מספר חוקרים והבאנו כמה שיותר עובדות". העובדות דיברו. הולנד שילמה פיצויים אישיים וכן שילומים קולקטיביים לקהילה היהודית. כשאני חושב על הגישה של אברהם רות שלפיה מעשים טובים ויעילים הם פרי של מחשבה תחילה והרבה התמדה ונחישות, אני תוהה מה היה קורה אילו מלכתחילה, כלומר בראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר פולין השתחררה מן העול הסובייטי - תיק הרכוש היהודי בפולין היה נמסר לידי אברהם רות.

אברהם רות נולד באמסטרדם להורים אורתודוקסיים ליברליים והמשפחה הייתה מבוססת כלכלית. היו לו עוד שלושה אחים ושתי אחיות. עד גיל 7 הוא למד בבית ספר הולנדי רגיל שהיו בו יהודים ולא יהודים. החל בכיתה ו' הוא עבר ללמוד בבית ספר יהודי וזה היה כבר בעת המלחמה בשנת 1941 כשבית הספר הוא בתוך הגטו. החל בשנת 1943 פסקו הלימודים והחל המסע נגד היהודים בעזרת נאצים הולנדיים שהוו 10% מכלל האוכלוסייה. זאת, בשעה שהעם ההולנדי ברובו לא היה אנטישמי ורבים מהם, בין היתר מורים ומחנכים, עזרו ליהודים, בעיקר בהסתרת מאות ילדים לרוב בערי השדה ובכפרים, שכן ילדים קל יותר להסתיר. אברהם רות היה אחד מהם. היו כאלה שאימצו ילדים יהודיים בעבור כסף. אחד האחים של אברהם הסתתר אצל הולנדי, סוחר גדול בשוק השחור, שעשה זאת כדי שיזכרו אותו לטובה כאשר גרמניה הנאצית תובס. מייד לאחר שחרור הולנד נמסר להם על רצח רובה של משפחה, כשרק הוא ושלושת האחים שרדו. במרס 1946 עלה אברהם לארץ ונקלט בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. עם סיום הלימודים הוא מצטרף לקיבוץ עין הנציב בעמק בית שאן. הוא התגייס במרס 1948 ובמלחמת העצמאות נפצע בקרב על ג'נין. לאחר מלחמת השחרור הוא הצטרף לקיבוץ בני דרום, שלימים הפך למושב שיתופי. בחייו האזרחיים אברהם רות מלא תפקידים שונים, בהתחלה - במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, והוא פעל להרחבת יישובים חקלאיים והקמת חדשים. הוא עסק במיזמים שונים לפיתוח מוצרים שקשורים לחקלאות. בין השנים 1963-67 שימש כמנכ"ל אולפני הרצליה. בתפקיד זה הוא הפיק כמה סרטים. באולפני הרצליה הופק הסרט הידוע של אפרים קישון "סלאח שבתי". מאוחר יותר הוא יסד חברת הייטק בשדרות בשם "וידיסקו בעם" לייצור רובוט נייד לגלוי חפצים מוסתרים. החברה קיימת ופעילה עד היום, וידו הייתה נתונה בעוד מיזמים. בתחום הציבורי אברהם רות נמנה עם הנהלת "שורת המתנדבים" ורוב זמנה הוא שימש כגזברה. הוא היה גם חבר הנהלת "המשטר החדש", ועם חברים אחרים, עם חברי ההנהלה נמנו שמואל תמיר ופרופסור ישעיהו לייבוביץ. הוא היה חבר מרכז "חרות" בהנהגתו של מנחם בגין, חבר הנהלת הקונגרס היהודי סניף ישראל. הוא הקים את "פלטפורם ישראל", ארגון הגג של יוצאי הולנד בארץ ושימש יו"ר שלה תריסר שנים. היה חבר בהנהלת העמותה הפרלמנטארית למען זיכרון השואה וזכויות הניצולים. בתחום החזרת רכוּש שדוד על-ידי הנאצים ובעלי בריתם, רות היה הכוח המניע מאחורי העמותה ההולנדית הממלכתית "מרור" ואחראי על חלוקת 350 מיליון אירו פיצויים מממשלת הולנד ומוסדות פיננסים. הוא נמנה עם המייסדים של החברה להשבת רכוש, שנקנה בארץ על-ידי יהודים באירופה שנספו בשואה. הוא היה חבר הנהלת מרכז הארגונים של ניצולי השואה וחבר מערכת "מזכר" - הביטאון של מרכז הארגונים. הוא מוסיף להיות פעיל ציבורית, עוסק במחקר ומפרסם מאמרים בעיקר בנושאים של אמנות שדודה מיהודים בעת השואה. אברהם רות הוא אדם נחוש. הוא רצה לדעת כיצד נפטרה אחותו באושוויץ חודשיים לאחר שחרור המחנה. הוא ידע שהיא נפטרה ממחלת הטיפוס. אבל זה לא סיפק אותו. הוא ביקר באושוויץ פעמיים כדי למצוא בארכיונים איזה סימן. הארכיון‍ שהיה באושוויץ נלקח על-ידי הכובשים הרוסיים ולא זו בלבד שהם פינו את הכל עד למסמך האחרון אלא לא אפשרו שום גישה לארכיון הזה שהועבר למוסקבה. רות ניסה להגיע לארכיון דרך השגרירות הרוסית כאן ודרך השגרירות הישראלית במוסקבה. במקרה אחד ביקר בארץ סגן שר החוץ הסובייטי והוא נפגש גם אתו וגם הוא הבטיח לבדוק. "כולם הבטיחו", אומר לי אברהם. "זה מזכיר לי את דב שילנסקי (ניצול שואה, נמנה עם צמרת תנועת "חרות" והיה יו"ר הכנסת. צ.ג). שילנסקי היה יהודי חם, לבבי ובתור שכזה רבים פנו אליו לפתור בעיה כזאת או לטפל בעניין אחר. והיה לו פנקס קטן בכיס החולצה. בפנקסון הזה הוא רשם כל פנייה". "והעניינים טופלו"? - אני שואל. " מה פתאום" - עונה לי רות. "זה נשאר בכיס שלו".