מבצע "יפתח" (כ"א) - יגאל אלון "ידיד" הערבים

במקביל למבצע "מטאטא" ולפני שעלה כל הגדוד הראשון של הפלמ"ח לגליל העליון להצטרף למשימה העיקרית של "מבצע יפתח" – כיבוש צפת, הוא תוגבר במאתיים מגויסים, מקצתם תלמידי בתי-ספר תיכוניים. כמה הורים ניסו למנוע את שילוּח בניהם למלחמה. אלי שמעוני סיפר: "שייקה גביש צייר קו על הכביש ואמר לי: 'דרוך את הסטן ופתח ניצרה. אם מישהו מההורים יעבור את הקו, תשחיל אותו'. דרכתי. להורים אמר שייקה: 'מי שיעבור ייהרג!'. הם לא העזו לעבור את הקו. העמסנו את הילדים על משאיות ונסענו איתם למחנה פילון".¹ אחד המגויסים החדשים האלה כתב לחברו, שפיזרו את תלמידי בתי-הספר במחלקות. "הם ביקשו שלא יפרידו ביניהם ואז אמר להם מפקד הפלוגה: 'אתם עצורים לעשרים וארבע שעות'. הנשק נלקח מאיתנו. הלכנו בתהלוכה לבית-הסוהר, רדופי-אספסוף של מאה איש שצעקו: 'משתמטים פאשיסטיים! פחדנים! כולם לקיר! אינטליגנטים!'. היו התנפלויות. כמה מאיתנו הופלו והוכו. נשלחנו למעצר מאחורי סורג ובריח ומנעול. זקיף עם רובה וכדור בקנה. אחזתי בסורג. היכה ברובה. אנחנו שישה-עשר איש בחדר. החלטתנו נחושה, לעזוב את החטיבה² ויהיה מה".³ המפקדים שכך נהגו עיצבו את צה"ל, פיקדו עליו שנים רבות ואחר כך מילאו תפקידים מרכזיים במדינת ישראל ודאגו שמעשיהם לא יתפרסמו.

ב-5 במאי 1948 סיכם עיתון מעריב את המבצע: "הגליל העליון והגליל התחתון התחברו אתמול לאזור יהודי רצוף הודות לפעולת הטיהור הגדולה שכוחות 'ההגנה' ערכו מאז שעות הבוקר נגד הכנופיות הערביות על פני שטח נרחב המשתרע דרומית מאיילת-השחר עד שפת הכנרת ומן הכביש טבריה–ראש פינה, עד גדות הירדן. שמונה כפרים ערביים חשובים נכבשו, משכנות שבטי בדואים שלהם, שלקחו חלק פעיל בהתפרעויות הערבים, הועלו באש ואנשי הכנופיות הסוריים והמקומיים גורשו. ערביי הסביבה ופורעי הכנופיות ברחו לעבר הירדן. הודות להתקפה זו של 'ההגנה', שוחרר הכביש העולה מטבריה לראש פינה מאימת התקפותיהם הבלתי פוסקות של הכנופיות וסוכלה אחת לתמיד האפשרות להשתמש בקטע זה של גבול עבר הירדן–ארץ ישראל לשם פלישה. כיבושים אלה מבטיחים את דרכי הגישה שלנו מפני הארץ אל אזור הספָר הצפוני מזרחי". פרופ' יואב גלבר סיכם את המבצע: "בגליל המזרחי אילץ מבצע מטאטא את שבטי הבדואים לחצות את הירדן לסוריה. הסורים טענו כי מדובר באלפיים איש – בני השבטים ערב אל-שמלינה באזור שפך הירדן לכינרת, ערב אל-סמכיה, ערב אל-סויאד וערב אל-זנגריה שבירדן ההררי. לא נפגעו אנשי ערב אל-הייב בכפר טובא שקשרו גורלם עם היהודים. בתחילת מאי ננטשו כפרי בדואים הצפוניים יותר: קרד אל-בגרה וקרד אל-ע'נמה שבין קיבוץ איילת-השחר ובין ימת החולה, ואלה שבצפון עמק החולה, כגו ח'ירבת אל-עזזיאת, אל חמרה, ח'יאם אל-וליד, זוק חצץ ודווארה".⁴ האלוף בדימוס ישעיהו גביש, שפיקד על אחת הפלוגות במבצע, סיכם אותו בספרו האוטוביוגרפי אחרי שִשים ושמונה שנים: "המשימה הראשונה שקיבלנו לאחר שהתארגַּנּו ליד ראש פינה... הייתה לטהר את הגזרה בין ראש פינה לכינרת. היו שם כמה כפרים ערביים שישבו לאורך הציר, והכביש לא היה פתוח לתנועה חופשית מטבריה צפונה. קראנו לזה מבצע 'מטאטא'. טאטאנו את כל השטח הזה בין הירדן לכביש טבריה–ראש פינה. גם מאהלים בודדים וגם כפרים. אני עם הפלוגה שלי, פלוגה ד' וחקה עם פלוגה א'."⁵ את האופן שבו טִאטאו גביש ופקודיו הוא לא טרח לתאר שהרי בינתיים "שינו הממזרים את כללי המשחק".⁶

"מבצע מטאטא" סיים את השלב הראשון של מבצע "יפתח". בעשרה ימים מילאו פקודיו של יגאל אלון את המשימות שצוינו בתעודת המבצע מ-25 באפריל. הם כבשו נקודות-מפתח; השתלטו על עורקי התחבורה הראשיים של אצבע הגליל; התבססו במרחב וקבעו בו אזורים מוגנים. אחרי עשרת ימי ה"מטאטא" הייתה צפת הערבית האתר היחיד שלא נכבש ומורל מגיניה היה ירוד מאוד. כל התנאים הוכשרו להשתלטות הגדוד השלישי על העיר. הרס כפרים, גירוש תושבים ומעשי רצח לא התחילו בגליל בחודש מאי תחת פיקודו של "ידיד הערבים" יגאל אלון. הם התחילו בגזרת ירושלים בחודש אפריל, בחולדה הערבית, בדיר יאסין ובקולוניה. בהרי ירושלים חיסל מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח כפרים לפני שעשו זאת יגאל אלון ומשה קלמן בגליל העליון. הבדל בגישות בכל זאת היה ועל כך מעידה פרשת גיוס הבדווים משבט אל-הייב לפלמ"ח. אלון חשב על הימים שיבואו אחרי המלחמה. גם הוא, בדומה למפקדי הגדודים שעליהם פיקד, האמין שבמלחמה הזאת ינצח מי שיהרוג יותר ויהרוס יותר. אבל הוא גם הבין את חשיבותם של סמלים. לקשר עם שבט ערב אל-הייב לא הייתה משמעות צבאית. הוא סימל את האלטרנטיבה של חיים-יחד ומלחמה-יחד. בברית הזאת קנה אלון את תדמית "ידיד הערבים" ואחרי המלחמה מימש את התדמית הזאת לצרכים פוליטיים ולהאדרת שמו כמועמד מספר אחד לתפקיד הרמטכ"ל וכחלופה אפשרית לבן-גוריון. מה שאלון וחברי מפלגתו לא הבינו משמאל, ומנחם בגין לא הבין מימין, שבתחום הפוליטי-מפלגתי הם לא היו חלופה בעלת סיכוי ריאלי לבן-גוריון, שהיה גאון פוליטי.

1. ראיון עם אלי שמעוני. 2. את הפלמ"ח. 3. ארכיון מורשת בן-גוריון 2756223, מכתב מ-5 במאי 1948. 4. יואב גלבר, שם, עמ' 178. 5. ישעיהו גביש, שם, עמ' 40. 6. פרפרזה לאִמרה המיוחסת לסגן נשיא ארצות הברית ספירו אגניו לאחר שנאלץ לפרוש מהחיים הפוליטיים ב-1973 עקב אישומים בהעלמת מס ובלקיחת שוחד.