ידועה ביקורתי הנוקבת על בנימין נתניהו ועל אהוד אולמרט. איני יודע לאמוד על מי יותר ועל מי פחות. אך יש גודש ביקורת לשניהם. לפיכך הריני נכנס לקטע הבא בדחילו ורחימו, ובלי כל כוונה לנקוט עמדה.
השופט עמית יריב ביקש לנוס כל עוד נפשו בו מדיון בתביעת דיבה שהגישו הנתניהו'ס נגד אולמרט, ואני מבין לליבו. זה עלול להיות משפט ארוך ומייגע, שיחייב כתיבת פסק דין מנומק ומפורט, ויהיו תוצאותיו אשר יהיו, מחצית מהאומה - זו או זו - תגבש יחס עויין כלפי השופט.
יריב ניסה לאכול מהעוגה ולהשאירה שלמה, או שהארי יאכל את הכבשה אך היא תישמר שלמה, וכך הציע:
אולמרט יודיע כי אין לו הוכחה שח"כ ביבי ובני משפחתו לקו במחלת נפש, אך הביע דעה לגיטימית שאכן תופעה כזאת פקדה אותם. זה היה מתקבל כנראה הן על דעת ביבי, שלא היה רוצה כי משפחתו תיבדק על-ידי פסיכיאטר, וגם על דעת אולמרט שאין כנראה בידיו הוכחה פסיכיאטרית על מידת השפיות של הנתניהו'ס.
אך הגיע עניין הכסף. היהיה פיצוי אם לאו? כנראה שבעניין זה שני הצדדים אינם נוחים לוויתורים מהירים, אבל לא זה החשוב. הבעיה היא מעמד הדעה. נרחיק לכת: עיתונאי/ת בטלוויזיה ידווח כי ח"כ כלשהו נראה בחשכת הלילה ליד סניף הבנק מפני שהתכוון לפרוץ למקום ולאסוף את הכספים מהקופות.
הוא ירתח. הוא יגיש תביעת דיבה. אבל בהתבסס על הפשרה המוצעת במשפט נתניהו-אולמרט הטלוויזיה תתגונן בטענה שזו הייתה רק הבעת דעה, ואם כן - אנה אנו באים?
השופט יריב הציע פתרון המבוסס על רצון טוב, אבל עלול להתרסק בערכאה גבוהה יותר. חופש ביטוי נרחב הוא ערך מעולה ומומלץ. אבל חופש להכפיש בחסות הבעת דעה שאין לה ביסוס הוא אסון לא רק לכל מדינה ומערכת משפט אלא ליחסים המהותיים בין בני אדם בכלל, ובעניינים רבים. גם אם נתניהו ואולמרט יסכימו לפשרה של השופט יריב ספק אם היא תחזיק מים.