להיות עם חופשי בארצנו כל עוד המשלה אחראית עלינו ועל בריאותנו
האמירה: "גילית את אמריקה" היא כידוע בבחינת איפכא מסתברא, לאמור לא גילית דבר חדש. אבל עם השנים למדתי שיש מה לגלות. גם באמריקה. זאת עשתה נעה לנדאו במאמרה בהארץ (11.1.2022) תחת הכותרת "הנחיות לא מבלבלות". היא מפנה תשומת לב למשהו שהוא ממש על ידך ולא שמת לב. כמו כאשר המשקפיים על המצח ואתה מחפש אותם. וזה היופי בפובליציסטיקה. הפעם ההתייחסות שלה היא בכול הקשור לבדיקות קרונה בכלל ולנושא ה"אומיקרון" בפרט, ולהנחיות מגורמי הבריאות.
המקובל הוא שהאזרח במדינה חופשית אחראי על עצמו, על גופו, על בריאותו, על סביבתו ועל עוד דברים שקשורים בחייו, והתפקיד של המדינה הוא לסייע לו ולאפשר לו לבצע את הדברים האלה. זאת, במתן לאזרח כלים ואמצעים, בתחומים שונים שדרושים לו לנהל את חייו. נועה לנדאו מצטטת את שר הבריאות ניצן הורוביץ אשר בשיחה עם קלמן ליבסקינד בשידור הבוקר ב"כאן 11" כימת את התורה כולה של התייחסות לאומיקרון בכמה משפטים. זאת על השאלה של ליבסקינד: "יש לי כרטיסים להופעה בערב. אתה כשר הבריאות ממליץ ללכת או לא"? על כך השיב ניצן הורוביץ:
"כל בן אדם יעשה את ההחלטה שלו לפי שיקול דעתו. אתה מספיק מבוגר כדי להחליט בעצמך מה אתה רוצה לעשות. אנחנו נותנים לך את האמצעים - חיסון, תרופה, טיפול, בדיקות". נעה לנדאו מסכמת את המאמר שלה: "ההנחיה הזאת אינה מבלבלת. היא ממש ברורה. אנחנו פשוט לא רוצים לקבל לבד את ההחלטה".
אימא מולדת
נכון מאוד. אנחנו לא רוצים לקבל לבד את ההחלטות. אנו רגילים מאז ומעולם שהממשלה מקבלת את ההחלטות ולנו הפריבילגיה למתוח עליהן ביקורת. הרי ככה קמה המדינה. הנהלת הישוב היהודי קיבלה החלטות והציבור היהודי סמך עליהן. וכמדינה צעירה, הממשלה הביאה מהגרים מארצות תבל, הושיבה אותם במקומות שלדעתה חייבו את האכלוס, היא טיפלה בחינוך, בבריאות, בתרבות, באמנות, סיפקה לנו מקומות עבודה, ואם לא היו מקומות כאלה היא המציאה "עבודות דחק". ובעבור כל אלה הממשלה ביקשה להחזיר לה - אהבת המולדת והפתק הנכון בקלפי. זאת מסגרת התייחסות אחת. מכל מקום ככה זה משתקף בקבוצות מסוימות בקרב צאצאיי מהגרים אלה. הממשלה היא זאת שקובעת את אורח חיינו.
ישנה גם התייחסות אחרת והיא כי בנסיבות של אז, חלוצי הארץ ומוסדות היישוב היהודי והמדינה, חרף תנאים קשים ומציאות מורכבת ומפוקעת, הניחו תשתית חברתית, כלכלית, תרבותית, מן המשופרים והשוויוניים בעולם - בשעתם. עם הזמן השלטון התנוון והוחלף. אבל את האפוטרופסות הממלכתית הזאת, על כל המשתמע ממנה, צאצאים בדור שלישי של עולים לארץ, אוהבים לשנוא - את עידן המפא"יי הזה. עד לרגע שבו הם עומדים בפני החלופה שבה עליהם לקחת אחריות.
שכן, הפרדוקס הוא שהם דווקא היו רוצים להנחיל את המורשת הזאת, "האפוטרופסית", על מדינה מפותחת של ימינו. לאמור שהמדינה, כישות, היא זאת שתיטול אחריות על חברה, חינוך, כלכלה וכיו"ב, עניינים שבחברה מתוקנת שעומדת על רגליה זה עניינו של האזרח. מדובר בדברים הבסיסיים. ככה לדוגמה, יש בלבול בין מערכת החינוך לבין חינוך. החינוך הראשוני של האדם זאת המשפחה והסביבה וזה נקרא kinderstube חינוך בבית. מערכת החינוך תפקידה הוא לספק את הידע כדי לאפשר לתלמיד בהווה ולאזרח הפעיל בעתיד להרחיב את האופקים ולתת לו את הכלים לפעול למען עצמו, למשפחתו, ולמען חברה מתוקנת שהוא שותף מלא בה עם מניות. ילד כבר מביא לגן הילדים עולם שלם שהוא רגיל לו מאז ינקותו. חינוך, חברה, תרבות, טעם וריח ועוד כהנה וכהנה. במערכת החינוך הוא אמור להעשיר את עולמו בתחומים האלה מבלי לחסל את המורשת מבית אבא ואימא.
זה אמור, לעניינינו, בכל הנוגע לבריאות שגם היא באחריות הפרט. ולא שמשרד הבריאות וקופות החולים, הם שיהיו אחראיים לבריאותנו. גם אילו רצו הם פשוט לא יכולים עם מיליוני מטופלים. האזרח חייב לדאוג לבריאותו ולהיעזר בכלים של המדינה ושל שרותי הבריאות שעומדים לרשותו. והם עומדים לרשותו, בין היתר, בשל נכסים היסטוריים של תקופות בראשית של הישוב היהודי והמדינה. אם היא לא מספקת לו אותם עליו להיאבק על כך במישור הפרט והציבור.
אפשר ליישם עקרון זה בכול התחומים בחיינו. הממסד גם ככה מפשל בהרבה דברים ולא צריך להדביק לו אחריות במקום זאת ששייכת לנו. לעתים במציאות מסוימת ראוי לזכור את דבריו של ג'והן קנדי בנאום ההכתרה כנשיא ב-20 בינואר 1961 And so, my fellow Americans: Ask not what your country can do for you - ask what you can do for your country. "וככה, עמיתיי האמריקנים. אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות למענכם. שאלו מה אתם יכולים לעשות למענה". השאלה היא האם אנו מוכנים לעשות את המאמץ.