האצ"ל תוקף את יפו (ו') - טעויות של מנחם בגין ולקחיהן

ביום שישי 23 באפריל, למחרת ההוראה המפתיעה של מפקד האצ"ל מנחם בגין לקצין המבצעים עמיחי פאגלין לתכנן את כיבוש יפו אחרי יומיים, זימן פאגלין כנס מפקדים והודיע להם שלמחרת, יום שבת, מוצאי חג הפסח שחל ב-24 באפריל, הם יפקדו על התקפה על יפו¹. מסתבר שבגין לא הבין שמבצע מורכב של כיבוש עיר מאוכלסת לא ניתן לתכנן כהלכה ולהכין את הכוחות בתוך יומיים. הוא פעל מתוך דחף ארגוני-פוליטי של יחסי אצ"ל–"הגנה", אך היה עליו להבין שבהכנה כה קצרה צפוי גם כישלון וגם מחיר כבד ושכרו המקווה עלול לצאת בהפסדו. את הלקח הזה בגין לא למד ובמלחמת לבנון הראשונה, אחרי שלושים וארבע שנים, הוא שילם על כך מחיר אישי כבד ופרש אבל וחפוי ראש. חוויה שלילית דומה עברה על לוי אשכול בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים, על גולדה מאיר לקראת מלחמת יום הכיפורים ועל אהוד אולמרט כשהחליט לצאת למלחמת לבנון השנייה. הלקח של כל הפרשיות האלה הוא שעל מקבלי החלטות לאומיות להבין לעומק את הוויית הצבא והמלחמה לא רק כדי להבטיח את שׂרידותם אלא גם את שרידות המערכת שהם מנהיגים. זאת הייתה השקפתו של זאב ז'בוטינסקי שאותה הנחיל דווקא ליריבו הגדול דוד בן-גוריון – שלמד לעומק את הוויית הצבא והמלחמה לפני פרוץ מלחמת העצמאות – אך לא לממשיך דרכו מנחם בגין.

את ההכנות בחג הפסח, 24 באפריל, לא ניתן היה לשמור בסוד. כתוצאה מכך, הודיע ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", ישראל גלילי, לראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, שהיו לו קשרים עם האצ"ל: "מפקד תל אביב מוסר לי על ריכוזים גדולים של אנשי אצ"ל בארבעה מקומות בעיר, מצוידים במזון לעשרים וארבע שעות ובמספר ניכר של מכוניות. נראה שהם עומדים לתקוף את יפו. מעצמך תבין שיש לנו תוכניות צבאיות בלבד: פינוי תושבים² מאזורים מסוימים, סידורים רבים להגנת תל אביב וכיוצא באלה. האצ"ל, כדרכו, אינו חייב בכל אלה. החלטות הוועד-הפועל הציוני אינן מחייבות את האצ"ל. מתגברים מעשי שוד ואין אנחנו מגיבים, אולם ההיגיון מחייב כי פעולה של מאות מזויינים מתל אביב ליפו אין לה מקום על סף הגשמת ההסדר.³ כמו-כן מן הנמנע שה'הגנה' תפעל באמצעים לשם סיכול התוכנית, שהיא לגבינו בחינת יוצאת דופן. הפגישה הבלתי-אמצעית עם האצ"ל לא נתקיימה עדיין, בשל תביעת התנאי שלהם להחזיר תחילה את הנשק שנלקח מהם בשעת מניעת פעולות. למרות החג,⁴ אבקש את בירורך, נא עשה את הדבר מייד".⁵

באותו יום (24 באפריל) בשעה 9 בבוקר הגיעו שש מאות אנשי אצ"ל במכוניות למחנה-דב⁶ שברמת גן. רבים מהם לא הכירו זה את זה. הם קיבלו מאה ושמונים רובים וארבע מאות סטֶנים, שלושים וחמישה מקלעי בּרֶן, שישים אקדחים, שני פּיאטים, שתי מרגמות 3 אינטש, אלפיים רימונים ושישים אלף כדורים, עשרים טונות פגזי מרגמות, שתי טונות חומרי נפץ, מוקשים ובקבוקי מולוטוב.⁷ ראש מחלקת ההדרכה של האצ"ל, אליהו כץ, אירגן פלוגה של מאה וחמישים איש מאנשי נתניה, רמת-גן וחיפה, שלדבריו הוא הכיר רק את הרמת-גנים.⁸ למפקד פלוגת אצ"ל התל אביבית, דוד רקנאטי, נודע על הביצוע שלושה ימים לפני שעת האפס. "ביקשו ממני להרכיב מחלקה מטובי האנשים", סיפר רקנאטי. "מחצית מאנשי המחלקה שהרכבתי היו מפקדים ומחציתם לא קיבלו שום אימונים מיוחדים ושום תדריך. עד הרגע האחרון הם לא ידעו מה המשימה, כדי שלא יסתנן מידע החוצה".⁹ בערב עמדו השש-מאות במסדר, במחנה-דב, ומפקד האצ"ל מנחם בגין אמר להם: "חיילי המעמד!¹⁰ אנו יוצאים לכבוש את יפו. אנו יוצאים לאחד הקרבות המכריעים במערכה על עצמאות ישראל. דעו מי עוד לפניכם, זִכרו את מי השארתם מאחוריכם. לפניכם אויב אכזרי שקם לכלותנו. מאחוריכם הורינו, אחינו, ילדינו. הכו באויב. לקלוע היטב. לחסוך בתחמושת. בקרב אל תדעו רחמים לאויב כשם שהוא אינו יודע רחמים כלפי בני עמנו. על נשים וילדים לחמול. מי שמרים ידיו לאות כניעה, הציל את נפשו. שבוי הוא בידיכם, לא תפגעו בו. להתקפה יוביל אתכם גונדר גדעון¹¹ המנוסה בקרבות.¹² זִכרו את דגל המעמד. כיווּן אחד לפניכם – קדימה".¹³

שני אנשי לח"י, יעקב גראנק¹⁴ וצבי פינקלשטיין, באו למחנה דב בשעת המסדר והציעו לשתף את חבריהם בהתקפה. ראש אגף כוח אדם באצ"ל, בצלאל עמיצור, אמר להם: התוכניות כבר הושלמו ואי-אפשר לשלב עוד אנשים ביחידות הפורצות. אפשר לצרף יחידות של לח"י לעתודה. ההצעה לא נראתה לגראנק ופינקלשטיין ולח"י לא השתתף בהתקפת האצ"ל על יפו.¹⁵ זאת הייתה טעות, אולי אף גורלית, מצדו של עמיצור, כי גורלם של קרבות מוכרע פעמים רבות לא על-ידי תוכניות – שבמקרה הזה היו לקויות, כפי שיוכח להלן – ולא על-ידי מספר הלוחמים ומיקומם, אלא על-ידי איכותו של המפקד הקרבי ויכולתו לבצע אינטלקטואליזציה של נסיבות, לקרוא היטב את שדה הקרב ובהתאם לכך להפעיל את פקודיו. יעקב גראנק, כפי שהוכיח את עצמו לימים כמפקד פלוגה בגדוד הקומנדו 89, היה בעל יכולות אלה. ___________________ בשבוע הבא: סדר הכוחות של האצ"ל והערבים לפי ההתקפה על יפו; המפקדים הקרביים ביקשו דחייה ומנחם בגין דחה את בקשתם; רמה צבאית נמוכה של הלוחמים; המחיר הכבד של צבא לא מקצועי; טעות בזיהוי יעד ההיערכות; הפריצה לעבר יפו; עדות של אליהו כץ; עדות של אליעזר שרון; המודיעין של האצ"ל נכשל; תוכנית ההתקפה של האצ"ל הייתה פגומה; יחס אנשי ה"הגנה" להתקפת האצ"ל.

1. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 98-97. 2. יהודים. 3. בין ה"הגנה" לאצ"ל. 4. פסח. 5. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 24, למר פנקס מהלל, 24 באפריל 1948. 6. בסיס אצ"ל על שמו של דב גרונר שנפצע קשה בפניו ונשבה על-ידי הבריטים בעת התקפה על משטרת רמת גן. הוא נשפט בבית-הדין הבריטי על תפקידו בביצוע החרמת נשק של אצ"ל, נידון למוות ונתלה ב-16 באפריל 1947. 7. חיים לזר-ליטאי, "כיבוש יפו", עמ' 122-121. 8. ראיון עם אליהו כץ. 9. ראיון עם דוד רקנאטי. 10. כינוי ללוחמי אצ"ל. 11. קצין המבצעים של האצ"ל, עמיחי ("גידי") פאגלין. 12. זאת אי-הבנה מוחלטת של בגין. פאגלין אכן היה מנוסה בלוחמה זעירה ובלוחמת גרילה, אך לא היה לו שום ידע וניסיון בקרבות ובייחוד לא בקרב שטח בנוי שהוא סוג קרב קשה במיוחד, כפי שנוכחו לוחמי האצ"ל בדיר יאסין. 13. מנחם בגין, "המרד", עמ' 426-435. 14. כינויו היה "דב הבלונדיני". 15. חיים לזר, "כיבוש יפו", עמ' 122.