כאשר חלמו והגו את החלום הציוני המודרני, היה זה שנים רבות לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה שהחלה בשנת 1914. לפני הקטל של מלחמת העולם הראשונה ולפני מלחמת העולם השנייה שקטלה את רובי יהודי אירופה. לאחר מלחמת העולם הראשונה נמסר מנדט לבריטים שכבשו את חלקת הארץ הזו מידי הטורקים, בידי חבר הלאומים שקם לאחר המלחמה. באותם ימים, איש לא העלה בדעתו מדינה כפי שיש לנו כיום. חזקה, טכנולוגית, אוכלוסייה בעלת כתשעה וחצי מיליון נפש, צבא חזק, מאבקים לא פתורים, עם שכנינו הפלשתינים ודו-קיום שברירי עם ערביי ישראל המהווים כ-21% מתושבי המדינה.
ישראל היא מדינה הקולטת עלייה השונה מכל המדינות הקולטות עליות. ארה"ב, קנדה, אוסטרליה ועוד. ישראל המדינה היחידה הקולטת עלייה שהיא המממנת את מחיר הטיסה, או הספינה. המדינה היחידה בעולם הקולטת אנשים ללא בדיקות רפואיות, בכל גיל, אישה, איש וילד. תוך זמן קצר ביותר מקבלים כל העולים זכות להצביע לכנסת, להתארגן פוליטית, סל קליטה. לעיתים ללא ידיעת השפה והתרבות שנוצרו בחברה החדשה שספגה מלחמות וטרור.
מבלי להכיר את עברה המפעים והייחודי. זאת, תוך הפיכת השפה העברית לשפה המדוברת, הנלמדת, בעלת ספרות עשירה, אמנות ותרבות המורכבים מתרבויותיהן של בני ארצות ממוצא שונה, מוזיקה שונה, המוצאים את המשותף בהוויה הישראלית הנדירה והיחידה במינה. אולם דבר אחד ממש נעלם מתחת לרדאר העשייה המבורכת שלנו. דור המייסדים, ודור העולים. ועל כך ברצוני להרחיב את דברי.
גדלתי בירושלים ובת"א. לרוב הילדים בני דורי, עמם גדלתי, לא היו סבים וסבתות. להוציא ילדים ממשפחות ירושלמיות צפתיות וטברייניות, ומשפחות תימניות שעלו ארצה עוד בשלהי המאה ה-19 ומתי מספר משפחות חרדיות שהתגוררו מספר דורות במאה שערים בירושלים. רובנו לא היכרנו סבים וסבתות. אמותינו גידלו אותנו ללא הייעוץ והשמרטפות של הסבתא. זקנים לא האריכו ימים כמקובל כיום ולכן מראה זה של משפחות עם סבים וסבתות לא היו הרבה בנמצא.
תנאים קשים
האנגלים איפשרו למספר קטן של יהודים לעלות לפלשתינה-א"י, ולכן הוחלט במוסדות המדינה שבדרך, שרק צעירים וצעירות היכולים לבנות ולהיבנות כדברי השיר... ומולדת לבנות, יקבלו אישור לעלות בסרטיפיקטים. הוריהם שנותרו באירופה, והמשפחות שנותרו שם, ברובם נרצחו באירופה על שייכותם לעם היהודי. אולם גלי העלייה שהחלו להגיע לאחר קום המדינה ב-1948, באו על טפם וזקניהם. חלקם חולים במחלות קשות, אחרים חלו בתנאים הקשים מנשוא בם התגוררו באהלים, במחנות צבא שהבריטים הותירו אחריהם. יחלפו שנים עד שתימצא תעסוקה לחלק מהגברים ביעור, בהקמת ישובים ובבניה מהירה וחפוזה עבור גלי העלייה שהמשיכו להגיע. הפלא הגדול של אותן שנות העלייה הוא ממש התגשמות חזון הנביא יחזקאל בדבר העצמות היבשות.
חלק מהעולים הראשונים שהגיעו ממש בשנים 49-48 נכנסו לדירות שאותן השאירו אחריהם ערבים רבים שברחו או הוכרחו לעזוב את המדינה החדשה. אותם ילדים שגדלו היום קשישים עם זיכרון מר ונוסטלגי על אותם ימים בהם ראשוני הישראלים חיו בתקצוב ובצמצום, כדי לאפשר קליטת העלייה המופלאה להגיע ולהתאזרח.
כל אותם צעירי ההגנה, הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י, חיילי צה"ל במלחמת השחרור, שהיו בהם חיילים מהעליות החדשות וחיילים מתנדבים מאנגליה, ארה"ב ודרום אפריקה בעיקר, שנותרו בחיים וחיים עדיין בקרבנו, הם אלה להם אנו חווים חוב ענק שמעולם לא שילמנו להם בהוקרה ובהערכה. אותם נערה ונער שהמשורר נתן אלתרמן קרא להם מגש הכסף, נותרו בין הישישים והזקנים של מדינתנו הצעירה והמפעימה. חלקם מצאו מקומם בצמרת המדינה ומנהיגיה. אחרים הלכו להקים מושבים וקיבוצים וחיו או חיים חיים שלווים ופסטורלים, כמובן, להוציא את אלה המתגוררים בגבולות המדינה ובעיקר באזור הגובל עם עזה השכנה.
בין העליות הגדולות והחשובות יש להדגיש את עולי חבר העמים, בריה"מ, שחדלה להתקיים כמדינה קומוניסטית. הייתה זו שעה של חסד ליהודי המדינה שבעקשנות ולהיטות של מספר מנהיגים ציונים צעירים, גרמו לשלטונות רוסיה לפתוח שעריהם ולאפשר לעליה הגדולה לזרום החוצה. רובם בחרו להגיע לישראל. הרבה מאוד אנשי מדע ומהנדסים ורופאים היו ביניהם. אולם הם נאלצו ללמוד את השפה על-מנת להשתלב בחברה בה השפה המדוברת היא עברית והשפה המקצועית היא אנגלית, שרובם לא הכירו. ברוסיה היה גיל הפרישה לנשים 55 ואילו לגברים גיל 60. הגיעה קבוצה מאוד גדולה של אקדמאים ללא זכויות פנסיוניות, בלי שפה. חלקם לא מצאו מקומות תעסוקה ללא הדבר הבסיסי הזה אפילו לעבודות דחק, שהצריכו הכרת שפת הארץ לשם היגרו. והעיקר, ארץ מולדתם לא איפשרה להם לקבל פנסיה על שנות עבודתם. זאת בניגוד לפנסיונרים שעבדו וחיו בארצות מערביות והיו זכאים לקבל קצבת גימלא ממקום מוצאם.
כסף לפנסיה
אמנם זכו בדיור ציבורי, בעיקר בשכונות מצוקה, אולם פרנסה ועבודה לא הייתה לרבבות רבות. אף לא תרבות של עבודה גיל מבוגר. ברוסיה, תוחלת החיים לגברים הייתה 66-65, זאת, לעומת ישראל בה תוחלת החיים העכשווית לגברים היא 83-81. נשים מאריכות חיים במספר שנים. חלק מאותם רבבות קשישים מחבר העמים מקבל קצבה קטנה כקורבנות הנאצים. אולם רובם הגדול חיים מתשלומי הביטוח הלאומי והבטחת הכנסה בסכומים זעומים, ללא צבירת פנסיה ממקום עבודה. לעתים אין להם אמצעים לתרופות, אין להם יכולות לקנות בגדים והנעלה חדשים. הוצאות חשמל, ועד בית, מים, גז, מהווים עול כבד.
מצב זה קיים גם אצל תושבי המדינה הוותיקים שהיו עצמאים קטנים שלא הפרישו כסף לפנסיה וחיו מעסקים וחנויות קטנות. העלייה מאתיופיה שונה כי לקשישים יש משפחות והקהילה תומכת בקשישיה. ואילו המשפחות החלשות והעניות, הפכו להרבה יותר שקופות בהיעדר יד מכוונת ובני משפחה שאינם יכולים אפילו לבקרם. מתחילת עידן הקורונה בשנת 2020 הוחמר ביותר מצבם של קשישי המדינה. מערכת הבריאות לא הקדישה את מירב המאמצים להגן על קשישים המתגוררים בבתי ההורים ברגע שהיה חיסון ולצוותי העובדים והדיירים לא ניתן החיסון הראשוני. מאידך בודדו את הדיירים מהאפשרות להיפגש עם בני משפחותיהם דבר שהביא לסבל רב במיוחד ובלט בתמותה גבוהה במקומות אליהם עברו אנשים בשלהי חייהם ושילמו במיטב כספם... באותה עת הייתה הזנחה מוחצת בהתייחסות לקשישים החיים בגפם. נתוני זק"א מצביעים על כך כי מאות קשישים ערירים נפטרו ונמצאו לאחר שבועות.
מכיוון שאנשים קשישים לוקים ולקו במחלות קשות, הם היו אלה שנפטרו במספרים גבוהים בימי הקורונה המתמשכים. בין הנושאים שמעלים כל התושבים זו העובדה שכבר שכחו את תחושת החיבוק והחום מבני משפחה וחברים קרובים. חיבוק וחום הם בין הדברים הנחוצים לכל אחד מאתנו מיום היוולדנו וזה הדבר שנמנע בימים אלה וחסר במיוחד לאנשים החיים בגפם עת חבריהם ובני זוגם הולכים ונמוגים מחייהם.
