- מאמרו של ראש ממשלת בריטניה, בוריס ג'ונסון, בניו-יורק טיימס (7.3.22) נכתב בגוף ראשון וכך מובאים כאן עיקריו.
האחדות המערבית מול המחזות מעוררי החלחלה מאוקראינה בשבוע האחרון הייתה מרשימה ונוגעת ללב. אני יודע משיחותי הכמעט-יומיות עם הנשיא ולדימיר זלנסקי, כי היא סיפקה לאוקראינים נחמה מסוימת בשעת דוחקם. מעולם לא ראיתי משבר בינלאומי בו הקו בין הצודק לפסול הוא כה ברור. הנשיא
ג'ו ביידן מפגין מנהיגות מעולה, תוך התייעצות ועידכון עם בעלי בריתו, וחושף את השקר לפיו המחויבות האמריקנית לאירופה נחלשה במידה כלשהי.
האיחוד האירופי עושה מאמץ מדהים להתאחד מאחורי עיצומים קשים על רוסיה. אבל האם עשינו די? התשובה הכנה היא שלילית.
התוקפנות של
ולדימיר פוטין חייבת להיכשל בצורה נראית לעין. אסור לנו לאפשר למישהו בקרמלין לטעות בהבנת כוונותינו כדי למצוא אישור בדיעבד למלחמה. זה לא עימות של נאט"ו והוא לא יהפוך לכזה. אין לנו כל עוינות כלפי העם הרוסי ואין לנו רצון לפגוע באומה גדולה ומעצמה עולמית. אנו בזים להחלטה לשלוח רוסים צעירים וחפים מפשע למלחמה חסרת תועלת.
האמת היא שאין תחזית רצינית להצטרפות של אוקראינה לנאט"ו בעתיד הקרוב, והיינו מוכנים לשאת ולתת על דאגותיה הביטחוניות של רוסיה. אני ומנהיגים מערביים רבים אחרים שוחחנו עם פוטין כדי להבין את נקודת המבט שלו. בריטניה שלחה נציגים למוסקבה לפני הפלישה כדי לשוחח במישרין עם שר ההגנה, סרגיי שויו, והרמטכ"ל ואלרי גרסימוב.
כעת ברור שלדיפלומטיה מעולם לא היה סיכוי. פוטין מנסה להרוס את יסודות היחסים הבינלאומיים ואת אמנת האו"ם: זכותן של מדינות להחליט על עתידן, ללא איומי תוקפנות ופלישה. התקפתו על אוקראינה החלה בתואנה כוזבת, להפרת החוק הבינלאומי על ידה, והיא שוקעת לקמפיין של
פשעי מלחמה ואלימות שלא תיאמן נגד אזרחים.
למרות שהדבר אינו דומה להתקפה על רוסיה, אנחנו בבריטניה יודעים משהו על אכזריותו של פוטין. לפני ארבע שנים השתמשה רוסיה בנשק כימי נגד אנשים במחוז סליסבורי – ובעלות בריתנו התייצבו לצידנו. בשנה שעברה הזהרנו שרוסיה היא האיום הביטחוני הבולט ביותר, והודענו על הגדלת תקציב הביטחון בשיעור הגבוה ביותר מאז תום המלחמה הקרה.
לא למדנו את הלקח מהתוקפנות הרוסית. במשך זמן רב מדי הפנינו את הלחי השנייה. איש אינו יכול לומר שלא הוזהרנו: ראינו מה רוסיה עשתה בגאורגיה ב-2008, באוקראינה ב-2014 ואפילו ברחובות סליסבורי. אני יודע משיחותי עם עמיתי בפולין ואסטוניה עד כמה הם חשים את האיום הממשי.