אחרי הפגישה עם ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, ועם ממלא-מקום הרמטכ"ל, יגאל ידין, כינס מפקד האצ"ל מנחם בגין להתייעצות שמונה מאנשי מטהו ומפקדים מהמבצע לכיבוש יפו. לדבריו, הוא דיווח להם "על הסכמתם של מפקדי ה'הגנה' להמשכת הקרב, אם יש סיכוי לפרוץ במשך עשרים וארבע השעות הקרובות את קווי האויב", והביע את דעתו: "אינני חושב שעלינו להמשיך לנפץ את ראשינו על הביצורים האלה, אשר מאחוריהם עומדים טנקים בריטיים". לפי דוחות של הש"י, הודו כל תשעת המשתתפים בהתייעצות ש"פעולת הכיבוש נכשלה באופן מוחלט". הש"י העריך שאחרי הצלחת ה"הגנה" בחיפה חשש האצ"ל לאבד פרסטיז'ה. חששות כאלה אומנם הובעו ובגין ענה: "אל נשׂים לב לכך שמישהו יגיד כי נכשלנו. 'המעמד'¹ אינו זקוק להכרה בכושר המלחמה שלו... כל הבחורים נלחמו יפה,² אך אינני רוצה שנטיח ראשינו אל הסלע". עמיחי פגלין ואליהו כץ ערערו על מסקנתו של בגין. פגלין, שלא חיי הלוחמים הטרידו אותו כפי שהטרידו את בגין, אלא השגת המשימה, אמר: "לעולם אין המתקיף יכול לדעת מתי יישבר כוחו של הנתקף ולא פעם אירע שניצחון ודאי לא הושג מפני שהמתקיף התייאש בשעה שהיה צורך בניסיון אחד נוסף בלבד כדי להכריע". הוא ביקש להשאיר ביפו יחידה חזקה, שתוכל לחדש את ההתקפה, אבל רוב המתדיינים קיבלו את דעתו של בגין. "ההחלטה נמסרה בצורת פקודה למפקדי היחידות ולחיילים", כתב בגין. "במשך הלילה עמדנו לבצע פינוי חלקי של כוחותינו". הש"י דיווח: "בישיבה (של אצ"ל) הוחלט לעבור למלחמת עמדות... עתה קיימים חיכוכים בתוך המטה, וכל אחד משתדל להטיל את האשמה על חבריו".³

אליעזר שרון סיפר: "שמעתי שהוחלט במטה לא לכבוש את יפו ולסגת. רצתי למטה, תפסתי את פגלין ואת אליהו כץ ואמרתי: 'גידי, אני לא עוזב. תנו לי הזדמנות לפרוץ מבית לבית'. גידי אמר: 'יש הוראה של המפקדה!'. התעקשתי ואמרתי שלא אלך הביתה, וחזרתי לאנָשַי. הגיע רץ וקרא לי לבוא לפגישה עם גידי. הוא אישר לי לנסות שוב. אבל הייתה לי הרגשה שהוא לא השתכנע ולא התייחס אלי ברצינות".⁴ "בפעם הראשונה התמרדו בי חיילי הארגון הצבאי הלאומי", כתב בגין. "הם פשוט מֵאֲנוּ למלא את פקודת הנסיגה. בחדר המפות החלו להופיע משלחות. הן דיברו בסגנון שונה אך בקול אחיד: 'לא נעזוב את המערכה, תן לנו לעשות עוד ניסיון אחד. אנחנו מבטיחים שנכה אותם הפעם. כוחנו עִמנו, נכה אותם, נכה אותם".⁵ הש"י העריך שמטה האצ"ל לא יוכל להרשות לעצמו לתת לאנשיו הוראה לסגת מיפו אחרי שהודיע להם שהמטרה הסופית היא כיבוש.⁶ ואכן, בגין לא עמד בלחצים וביטל את פקודת הנסיגה, ולעומת זאת הורה לפגלין לפרוץ לא ללב יפו אלא רק לשכונת מנשיה. בגין וההיסטוריונים המצדדים באצ"ל טענו שתכנון תקיפת מנשיה היה כולו של פגלין; אליעזר שרון טען שהוא תכנן את הפריצה הזאת ושכמה ממהלכי הקרב היו אִלתורים שלו ורק לאחר מעשה שוחזרה "התוכנית" על-פי מהלכים אלה.⁷

במחקרם על המערכה על יפו העריכו פרופ' אלון קדיש וחבריו ש"מנחם בגין עשה מקח טעות בקבלו את דרישת המפקדים בשטח. המשך ההתקפה הביא תוצאה בלתי רצויה הן מבחינתו, הן מבחינתם של הנהגת היישוב ופיקוד ה'הגנה', והיא התערבות הצבא הבריטי בלחימה. התערבות זו שָׁבָה והציגה את האצ"ל בעיני פיקוד ה'הגנה' והנהגת היישוב כארגון מסוכן, שלמרות ההסכם שהושג עמו עדיין פעולותיו עלולות לפגוע בהשגת מטרות המלחמה של היישוב, כולל המטרות שנקבעו בנוגע למרחב יפו".⁸ מדובר כאן לא בהערכה אובייקטיבית ומבוססת של היסטוריונים אלא בתעמולה של היסטוריונים "מגויסים", המבקשים להפחית מערכו של האצ"ל ולשבח את דרכה של ה"הגנה" ואת המצביאות של דוד בן-גוריון וחבריו במסגרת המלחמה התרבותית המתנהלת מאז מלחמת העצמאות ועד כתיבת שורות אלה על הזכויות להקמתה של מדינת ישראל ולניצחון במלחמת העצמאות. הרעיון המקובל, בדרך כלל, הוא שלכל מי שהצליח וצדק בעבר יש זכות להמשיך ולשלוט על המערכת הפוליטית ועל תת-המערכות שלה ובייחוד על מערכת הביטחון. ניתוח האירועים מלמד שבן-גוריון לא חשש, באותו שלב של המלחמה, מהתנגשות צבאית מול הבריטים ומהסתבכות בעקבות פעולה בלתי אחראית של האצ"ל. קבלת חיפה מהבריטים במתנה כמעט ללא קרב מול הערבים לימדה אותו שהבריטים מבקשים להתפנות מארץ ישראל באופן הקל ביותר וללא אבדות. התוצאות החיוביות של לחימת האצ"ל בבריטים ושל פרשת דיר יאסין לימדו אותו את ההפך מהערכת תומכיו ההיסטוריונים. הוא חשש כי יוקרת הארגון מכיבוש יפו תגדיל את הפופולריות של בגין וחבריו שהקימו אז את מפלגת "חרות" וסיכנו את מעמדו כמנהיגה של מדינת ישראל שעתידה הייתה לקום ויפחיתו מכוחה הפוליטי של מפלגתו, מפא"י. כך סרסו והִזנו היסטוריונים "מגויסים" כפרופ' קדיש,⁹ סא"ל בדימוס יונה בנדמן¹⁰ וחבריהם ששלטו באוניברסיטאות במערכת החינוך בישראל, את התרבות הביטחונית לא רק בציבור הרחב אלא גם בקרב ראשי המערכת הפוליטית ומערכת הביטחון, כפי שהוכיחו כל המלחמות לפחות מאז מלחמת ההתשה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה העשרים.¹¹ מנחם בגין לא רק שלא עשה טעות בקבלו את דרישת המפקדים אלא זקף לזכותו ולזכות האצ"ל מהלך צבאי חשוב במלחמה, עם תוצאות חיוביות מאוד מבחינת הצד היהודי במלחמה בטווח הקצר, הבינוני והארוך. מהלך זה שֵרת אותו בכל דרכו הפוליטית עד שהִכָּה את יורשי בן-גוריון במהפך הפוליטי של 1977 והיה לראש ממשלת ישראל. את זה ההיסטוריונים המגויסים אינם מסוגלים לסלוח לו. _________________ בשבוע הבא: מהלכי מפקד "צבא ההצלה" בזמן התקפת האצ"ל על יפו; קאוקג'י קיבל את הפיקוד הישיר על יפו ומינה את מוּקָדם מישל אל-עיסא למפקד העיר; הכנות ה"הגנה" למבצע "חמץ" לכיתור יפו וניתוקה ופתיחת הדרך לנמל התעופה בלוד; התקפת האצ"ל הפתיעה ושיבשה את התוכניות ויגאל ידין פקד על שמעון אבידן לכבוש את יפו במבצע "יונה"; יגאל ידין מתכנן לפקד על מבצע "חמץ"; מפקד גדוד 32 קיבל פיקוד על כוחות חטיבת "אלכסנדרוני"; דן אבן מקבל את הפיקוד על מבצע "חמץ".

1. כינוי בפי אנשי האצ"ל לארגונם. 2. הערה חסרת בסיס זאת של בגין מלמדת על חשיבה פוליטית המיועדת לעודד ולא על חשיבה צבאית לנתח את האירועים באופן מבוסס בלא משוא פנים. צורה זאת של חשיבה, שהתלוותה לה ראִייה אסטרטגית, אפיינה את בגין גם אחרי 34 שנים כשכיהן כראש ממשלה במלחמת לבנון הראשונה, בניגוד לבן-גוריון שהבין לפני פרוץ מלחמת העצמאות שיש ללמוד ברצינות את מקצוע הצבא והמלחמה. בשני המקרים, ב-1948 וב-1982, הבעיה לא הייתה "הבחורים" דהיינו הלוחמים והדרג הטקטי, אלא המתכננים והמפקדים הבכירים שהיו בלתי מקצועיים ותפקדו גרוע. על יחס הכבוד ללא בסיס של בגין למפקדים הבכירים גם באצ"ל וגם בצה"ל הוא שילם מחיר כבד ואולי אף בחייו. גם האצ"ל, צה"ל ומדינת ישראל שילמו מחיר כבד והלקח הוא: על מקבל ההחלטות להבין לעומק את המערכת שעליה הוא ממונה. 3. א"צ, מתירושי, התקפת אצ"ל על יפו, 27 באפריל 1948; מנחם בגין, "המרד", עמ' 252-251; חיים לזר, "כיבוש יפו", עמ' 170-169; ראיונות עם אליהו כץ, שרגא עליס ואליעזר שרון. 4. ראיון עם אליעזר שרון. 5. מנחם בגין, "המרד", עמ' 452. 6. א"צ, מסמכי ש"י. 7. מנחם בגין, "המרד", עמ' 454-453; חיים לזר, "כיבוש יפו", עמ' 171; מאצ"ל, עמ' 103; הראיון הנ"ל עם אליעזר שרון. 8. אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 105. 9. ראוי לציין שפרופסור אלון קדיש היה מהחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית והיה גם ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, וככזה הוא אחד האחראים לאופי האנטי-אינטלקטואלי של צבא ההגנה לישראל. 10. סא"ל יונה בנדמן ז"ל היה ראש מדור מצרים באמ"ן ואחד האחראים המרכזיים למחדל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים. 11. לא חסרת משמעות היא העובדה שמחקרם של קדיש, בנדמן וחבריהם יצא לאור על-ידי מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות והארכיון לתולדות ה"הגנה".