זהו ספר הכתוב היטב, גם החזרות בו והיכולת לצמצם את היקפו. נקודת המוצא של הספר היא הקדמה ש"אינה רק אלקטרוניקה ורובוטים, היא גם התאמה ותיקון המבניים החברתיים לאורן של אותן התקדמויות טכנולוגיות"(עמ' 8). מבחינה חברתית הסוגיה הראשונה אותה מציף המחבר היא סוגיית השוויון כניידות חברתית והוא מפרט את סיבותיה. הוא מתעכב על המודל של פרופ' תומאס שלינג שניסה לבנות מודל מתמטי המסביר את האפליה על-רקע גזעי (עמ' 27-28), בעוד שבפרק השני הוא ניזקק לעיקרון פארטו "המנסח את העובדה המוזרה שבמקרים רבים 80% מהפעילות מקורה ב-20% מהגורמים הפעילים, ממש כפי שהתגלה לנו כשבחנו את התפלגות העושר" (עמ' 35-36). הסוגיות מתכנסות לדיון בחברה יציבה ובמדינה בעלת סיכוי שרידות בעידן המודרני (בנושא השרידות ראוי לקרוא מכתביו של ההיסטוריון אורי מילשטיין שכתב ספר בסוגיה זו) ומדובר בשלושה עקרונות: 1. סביבה גיאופוליטית מאפשרת. כלומר שעצם קיומה של החברה הלאומית יהווה אינטרס של הכוחות הפועלים סביבה (מה שמפחית את סיכויי המדינה הדו לאומית למשל). 2. במקרה שאין נרטיב מאחד, ושוולב סבור שבלגיה היא המקרה (למרות עדין קיומה ותפקודה כמדינה אחת, אומנם פדראלית), סבור המחבר שניתן להסתפק בקודים חברתיים משותפים, כלומר בדרך מוסכמת לקבל החלטות. 3. חברה חפצת חיים זקוקה למבנה המתאים להנהגה ריכוזית. יש להעיר שבכך הוא מתעלם מקיומן של מדינות פדראליות רבות ויציבות כמו למשל: גרמניה, ארצות הברית, קנדה, ובריטניה. כשהוא חוזר לדון בחברה עצמה, בדונו בהבדלים בין הקבוצות האתניות, הוא מסכם ש"מקובל כעת שכ-76% ממנת המשכל מקורה בגנטיקה" (עמ' 62). בפרק הרביעי הוא נדרש לספר רב המכר של דוגלאס מארי - המוות המוזר של אירופה, על ההשפעה השלילית של המהגרים המוסלמים על אירופה, והוא צועד בעקבותיו. עומד על לכידות החברה האיסלאמית, ונותן נתונים דמוגרפים כמו למשל שעד 2035 ייוולדו באנגליה יותר ילדים מוסלמים מכל שאר הדתות" (עמ' 72). בנקודה זו הוא ניזקק לאופי השיח ברשתות החברתיות באירופה בנושא מהגרים, ועומד על ממדי השנאה השווים מימין ומשמאל. אגב, בשבדיה בגלל דומיננטיות השמאל קיים דה פקטו איסור חברתי חמור לעסוק בנושא מהגרים, הגם ש"40% מקרב הציבור השוודי מעוניינים בהגבלת מספר הפליטים. אבל הם לרוב לא מרגישים בנוח להביע את דעתם" (עמ' 74). לנושא המהגרים הוא חוזר בהקשר לדיון ביכולת השילוב בחיי הכלכלה בטענו, שציון מנת המשכל (IQ) הוא מדד השוואתי המנבא התאמה לחיי הכלכלה המערבית, ומעלה פער לרעת המהגרים לעומת האוכלוסייה המקומית (על הולנד עמ' 78). בסוף הפרק הרביעי הוא עוסק בתחזיות פסימיות על קריסת חברות בשל: נסיגה כלכלית, סביבתית, דמוגרפית, חברתית, תרבותית, אסונות טבע, היווצרות אי-שוויון משווע, ולבסוף הוא מביא תסריט העומד על כך שציבור המהגרים לאירופה בדור הנוכחי והבא יצטרף למעמד התחתון תוך הגדלת אי-השוויון, מה שלא יאפשר לשלטון המרכזי בבריסל להתמודד עם הבעיה, ולנוכח חוסר הנאמנות של המהגרים למוסדות הפוליטיים, ניתן להסיק שהדבר יוביל למרי אזרחי (עמ' 82).

עוגת הפרסום

שורשי אי-היציבות תוך שימוש לא רק במודל של שלינג, מודל פארטו ועוד יוצרים תרשים זרימה מורכב מהפערים וההבדלים בין הקבוצות בשילוב מחסור בשוויון הזדמנויות הם הסיבות לאי השוויון כתוצאה בלתי נמנעת של המורכבות החברתית, כשמודל פארטו מלמד שזו מתעצבת באופן טבעי וצפויה להתקיים אפילו בהעדר הבדלים בין הקבוצות ותחת שוויון הזדמנויות מלא. בנוסף הוא מציין ש"קשה להעריך מה יהיה הכוח העליון שיאיץ תהליכים ויביא להתפרצויות מרי משמעותי: המשבר האקולוגי שמתרגש עלינו בוודאי יחולל אי-יציבות חברתית ברחבי העולם, אבל גם אירועים פחות דרמטיים, כמו סיום הפאקס אמריקנה (שלטון עולמי תחת מעצמת על אחת - ארצות הברית) או התעוררות מלחמה קרה עם רוסיה או סין, עלולים להביא לתוצאה דומה" (עמ' 95). בשלב מאוחר של הספר, לאחר שדן במתחים ובאי השוויון ועומד על הפוליטיקה של הזהויות של השמאל, כמו גם על הפופוליזם הוא עוסק ברשתות החברתיות ובדינמיקה שהן יוצרות. הוא עומד על מידת האמינות המיוחסת להן (עמ' 103-102) ובהסתמכות הצרכנים עליהן, כמו גם נוגע בעוגת הפרסום (עמ' 104-103). דיון משמעותי בסוגית הטיית ואמון התקשרות מתקיים רק בכמעט במחצית הספר והוא מתחיל בהתייחסות לספרם של נועם חומסקי ואדוארד הרמן - יצירת ההסכמה, שהתזה העיקרית בו היא "שהידיעות החדשותיות המעצבות את דעת הקהל עוברות מימי קדם מערך מסננים שנוצר לכאורה באופן ספונטני, אך כל מסנן משרת בדרך זו או אחרת את האליטה הפוליטית והכלכלית במדינה. לדוגמה: טייקון המחזיק בכלי תקשורת שמשרת את מטרותיו, או עיתונאי שמקבל ידיעות בלעדיות והדלפות מהשלטון וחב את הצלחתו ומשרתו לשיתוף פעולה הזה (למשל המידע שמתקבל מהפרקליטות בסוגיות שונות תוך שתקנות לגבי רות דוד - י.ב.). דוגמה מובהקת למסננים טבעיים בתקופתנו היא השיח ברשתות החברתיות מהצד השמאלי יש מסנן של מנגנון התקינות הפוליטית, ומהצד הימני יש את השיח הלאומי שאסור לחרוג ממנו" (עמ' 105-106). מדובר אם כן בתקשורת שאינה אובייקטיבית כשיש שתי סיבות לחוסר האימון בה: חוסר יכולת לברר את העובדות, כמו גם ריבוי מקרי חדשות כזב. לסוגיה זו נקשרת הלוחמה הפסיכולוגית המתאפשרת גם בזכות צבא בוטים, מה שלא במפתיע מביא לטענה ש"רבים רואים בתקשורת את האחראית הבלעדית לקיטוב החברתי שפושה, הן בהיותה השופר של הפוליטיקאים שמשתמשים בקיטוב ככלי פוליטי, והן כמייצרת קיטוב חברתי בעצמה" (עמ' 112). מנגד הוא מציין שלצורך שיח דמוקרטי זקוק הציבור למספר מקורות מידע לקבלת החלטות מושכלות. במילים אחרות: תזה ואנטי תזה (על אי-אמון במוסדות הדמוקרטיה ראו עמ' 161-159, ועל ערעור הרשתות החברתיות בעמ' 168). המחבר עומד על כך שתוכנות בינה מלאכותית כותבות כיום מאות אלפי מאמרים בכלי התקשורת המסורתיים, ואף מציין ספר מדעי שנכתב. בהמשך הספר, אחרי דיון קצר יחסית ברשתות החברתיות, חוזר המחבר לדיון בקרעים החברתיים במדינות שונות ובתפקיד האפשרי של הרשתות החברתיות. אז הוא דווקא רואה בהן כלי המאפשר "הפיכות פרו דמוקרטיות בלחיצת כפתור" (עמ' 129), אך בעמוד לאחר מכן מביא תוצאות מחקר על הפחתת אימון הציבור במוסדות שלטון. כדי להוסיף על המורכבות מציין שוולב מחקר בו עולה שכשקיימת קבוצה של אנשים עם מחויבות בלתי מעורערת לרעיון מסוים המונה יותר מ-10% מאוכלוסיית הרשת, "במוקדם או במאוחר כל הרשת תאמץ את דעתם" (עמ' 133). כמצופה נותן המחבר מידע מה יודעות הרשתות החברתיות על המשתמשים בהן (עקבות דיגיטליים בעמ' 140), כמצופה מספר שכזה מנסח המחבר כללי אצבע לעיגון בחוקי המדינה להתמודדות עם הדינמיקה המניעה את הקיטוב החברתי ברשתות (עמ' 171, ושוב בעמ' 196). פייסבוק זוכה ובצדק לביקורת, כמו למשל בשל חוסר היכולת לתבוע אותה (עמ' 182). בכירה בחברה זו אמרה בתוכנית תחקירים - "מה שראיתי פעם אחר פעם, הוא שיש קונפליקט בין הרצון לרווח לבין הידיעה שהמדיניות מפלגת את העם, ופייסבוק פעם אחר פעם בחרה ברווח" (עמ' 222). אגב ביחס לגוגל, זו לפי מחקר של פרופ' שושנה זובוף סייעה לממשל אובמה תוך טשטוש אינטרסים ציבורים באמצעות מערכות יחסיים אישיות עם ממשל אובמה, כולל "נדידות תעסוקתיות" בין גוגל לממשל. ההתבטאות החריפה ביותר על חברות הענק הללו הייתה של פרופ' פול רומר שאמר בשנת 2021 - "מארק צוקרברג יכול להפיל ממשלה בכל מקום בעולם בלא להפר חוק"(עמ' 189). כדי לתת מידע כלכלי בהקשר זה של הדיון גורס המחבר ששווי החברות העוסקות בניתוח ביג דאטה מוערך בכ-70 מיליארד דולר עם גידול של 30% בשנה. דומה שבממשק הטכנולוגי עם הדמוקרטי שהוא ליבת הספר, היה ניתן לכתוב ספר בהיקף מצומצם יותר.