כשנודע למפקדה הערבית ביפו שהיהודים תקפו את תל א-ריש, יצאה לשם תגבורת מיפו, פלוגה ומשוריין מהתגבורת שנשלחה יום קודם לכן ליפו מ"צבא ההצלה", בפיקודו של מישל עיסא, לשעבר קצין בחיל הספר, שיום קודם קיבל את הפיקוד על יפו במקום המפקד הקודם, עאדל נג'אם אל-דין, שהתמוטט נפשית. בשעה שלוש אחרי חצות הסתערו עיסא, פקודיו ולוחמים מקומיים על תל א-ריש ברימונים ובירי מנשק קל, בחיפוי מקלע בינוני, כיתרו אותו משלושה עברים וחסמו את דרכי התגבורת של היהודים. המשוריינים ששלח פרי לעזרת תל א-ריש, לא הצליחו לפרוץ את המחסומים. פקודיו של פרי לא התחפרו ולא בנו מערך הגנה. הם הופתעו מהתקפת הנגד ורוחם נפלה. הקשר בין יחידות המשנה של "גבעתי" נותק והשליטה על הלוחמים אבדה. פרי פקד על כל הכוחות לסגת למקוה-ישראל. הנסיגה הפכה לבריחה ובה נפגעו רבים מכדורי הערבים. נראה שכמה מלוחמי "גבעתי" נפלו בשבי. גופותיהם לא נמצאו. שלושים ושלושה מלוחמי גדוד 52 נהרגו ומאה נפצעו. אחרי חמישה חודשי מלחמה הוברר עד כמה הגענו בלתי מוכנים למלחמה ועד כמה היה ארגון ה"הגנה" מיליציה ברמה נמוכה, כפי שהסתבר לבן-גוריון זמן קצר לפני שפרצה, אך טיעוניו נדחו על-ידי מפקדי ה"הגנה" והפלמ"ח לרבות ראש המפקדה הארצית של ארגון ה"הגנה", ישראל גלילי. זה היה עוד שלב בהחלטתו אחרי זמן קצר לפטר את גלילי מתפקידו, ואחר עוד כמה חודשים ועוד כמה תבוסות לפרק את הפלמ"ח. המח"ט שמעון אבידן כתב: "הייתה טעות מצד מטה החטיבה להתנות את אפשרות התנועה בצירים שהובילו אל היעדים הסופיים בכיבושו והחזקתו של היעד הראשון... היה שימוש טקטי בלתי נכון בשריון... הוא הופעל בשטח נטו ובסמטאות האפלות של השכונות... המטרה הישירה לא הושגה. "... במעבר של החטיבה ממחרת לצבא מקופל המחיר שכוחות מחתרת סדירים למחצה חייבים לשלם, מן הסתם, כשהתנאים מאלצים אותם לעבור בבת-אחת משיטת לחימה של 'פגע וברח' לכיבושו של שטח והחזקתו".¹ המג"ד יעקב פרי² מנה את גורמי התבוסה: "לא היה מידע בדוק על כוחות האויב שבאזור. הלוחמים לא הכירו את השטח; הפלוגות הלוחמות הורכבו מגדודים שונים, ולא התכוננו למתקפת נגד. השימוש בסיוע ארטילרי לא היה נכון". הכוחות הערביים בפיקוד מישל עיסא לא ניצלו את המפלה המוחצת של גדוד 52 של "גבעתי" ולא רדפו אחרי הבורחים על-מנת להשמידם, ולא יצאו למסע כיבושים בחולון ובת-ים כי בינתיים כבשו לוחמי האצ"ל את שכונת מנשיה הצפונית ועיסא העריך כי עליו לשוב מייד למרכזה של יפו כדי להגן על עיקר העיר מפני האצ"ל. וכך, למרבה הפרדוקס, לכאורה, והתעמולה של היסטוריונים מגויסים כמאיר פעיל, מאז ועד היום, כוחות של האצ"ל הצילו גדוד של ה"הגנה" ושתי ערים שה"הגנה" הייתה אמורה להגן עליהם. למרות תבוסת גדוד 52 בתל א-ריש ובריחת לוחמי "גבעתי" ממרכז יפו, כל הדרכים היבשתיות ליפו נחסמו. ב-30 באפריל כבשו כוחות "גבעתי" את הכפר יאזור³, ויפו נותרה מנותקת.⁴

אור ליום 28 באפריל, שבו כבש האצ"ל את מנשיה והובסה חטיבת "גבעתי" בתל א-ריש, באחת אחר חצות נשלח דיווח ממשרד המלחמה הבריטי לראש הממשלה קלמנט אטלי, לשר החוץ ארנסט בווין, לשר המושבות ארתור קריץ'-ג'ונס, לשר ההגנה אלכסנדר ולזרועות האוויר והים: "יהודים תקפו את יפו. המפקד העירקי של כוחות יפו מיואש. עיקר הכוח היהודי התוקף הוא אצ"ל. הערבים מנסים לתגבר את החזית. המורל שלהם נמוך. נפילת יפו תהיה מכה קשה למורל של ערביי פלשתיין".⁵ בבוקר השכם דיווח משרד ההגנה לאותם נמענים שהאצ"ל מתקדם ליפו בסיוע מרגמות, משלושה כיוונים: מתל אביב, מבת ים ומחולון.⁶ הכוח מתל אביב חדר ליפו ותפס את משטרת מנשיה והגיע למרחק שלוש מאות מטרים מבתי המלאכה של הרכבת; הכוח מחולון כבש את תל א-ריש. אחר-כך כבשו הערבים את תל א-ריש בחזרה.⁷ הבריגדיר אילטיד קלייטון, ציר בריטניה בקהיר והממונה על הקשרים עם הליגה הערבית, דיווח באותו יום מקהיר ללונדון על שיחתו עם מזכיר הליגה הערבית, עזאם פחה, שאמר לו: "בפברואר סירבו הבריטים להכניס יחידות של הלגיון העבר-ירדני ליפו ואתה הבטחת לנו שהבריטים יגנו על העיר. עכשיו יפו מותקפת. תנו ליחידות של הלגיון להיכנס אליה לפני 15 במאי".⁸ בווין סיפר על בקשתו של עזאם לשגריר ארצות הברית בבריטניה, לואיס דאגלס. בפגישת בווין ואטלי עם דאגלס סוכם שבווין יבקש משליטי עבר-הירדן, מצרים, סוריה ועירק שלא ישלחו את צבאותיהם לארץ-ישראל אחרי שייצאו ממנה הבריטים. למחרת דיווח בווין לדאגלס על התשובות שקיבל משליטי ארצות ערב: הם יימנעו ממלחמה נגד היהודים אם אלה לא יתקפו שטחים ערביים בארץ-ישראל. אם ימשיכו היהודים לתקוף את הערבים, הפלישה תהיה בלתי-נמנעת.⁹ _______________ בשבוע הבא: השפעות התקפת האצ"ל וכיבוש מנשיה על ממשלת בריטניה ואמצעי התקשורת בלונדון; שיחה על התקפת האצ"ל ו"גבעתי" על יפו בין שר המושבות הבריטי למחזיק תיק החוץ של הסוכנות היהודית בניו-יורק; האם בריטניה חרשה מזימות נגד היישוב היהודי במלחמת העצמאות?; מהלכי שר החוץ הבריטי ארנסט בווין למנוע את השתלטות היהודים על יפו; איום בריטי להפציץ את תל אביב; הערבים מפנים את יפו; אוניות מלחמה בריטיות החישו ליפו חמישה גדודי צבא.

1. שמעון אבידן לא היה מסוגל להודות עד סוף חייו שהוא וחבריו טעו בגדול כשהאמינו שחטיבה ללוחמה זעירה כמו הפלמ"ח מסוגלת להתמודד בלוחמה סדירה, וכן שהוא נכשל כמח"ט להכשיר את פקודיו במשך חמישה חודשי מלחמה לפעול כהלכה בשדה הקרב, שהרי הוא עצמו כפלמ"חניק ותיק לא ידע זאת. 2. יעקב פרי (פרולוב) היה מפקד בכיר ב"הגנה" ובצה"ל בו הגיע לדרגת אלוף. בין התפקידים שמילא: מח"ט "גבעתי" אחרי אבידן, ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, ממלא-מקום אלוף פיקוד הדרום, מפקד מחוז ירושלים, נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, מפקד פיקוד ההדרכה, ולאחר שחרורו מצה"ל, יו"ר האגודה למען החייל. (ויקיפדיה). אם מג"ד שכך תִפקד בקרב מילא תפקידים מבצעיים חשובים והגיע לדרגה כה בכירה בצה"ל, אין פלא שצה"ל המשיך להיות מיליציה, תִפקד בתל אופטימום בכל מלחמותיו ועל כך שולם מחיר כבד שעדיין לא תם. 3. יאזור הייתה עיירה ערבית ששכנה כשישה ק"מ ממזרח ליפו, במקום שבו שוכנת בימינו אזור. התגוררו בה למעלה מארבעת אלפים תושבים. הכביש הראשי מיפו לרמלה שהמשיך לירושלים חצה את העיירה. על תוואי הכביש הזה סלול היום כביש 44 (ויקיפדיה). 4. אברהם אילון, "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות", עמ' 9, 518-504; אלון קדיש ואחרים, "המערכה על יפו בתש"ח", עמ' 130-127. 5. "מומחי" ה"הגנה", הפלמ"ח, צה"ל והאקדמיה טענו וטוענים עד היום שהתקפת האצ"ל על יפו הייתה מיותרת. הדבר מלמד שהתרבות הצבאית הישראלית היא מפלגתית ולא אסטרטגית כפי שהיא ראויה להיות. 6. אנשי המודיעין הבריטי סברו בטעות שלוחמי "גבעתי" הם אנשי אצ"ל. 7. CO/537/3875, 28 באפריל 1948. 8. FO/371/68548, מהמשרד הבריטי למזרח התיכון, קהיר, 28 באפריל. 9. FO/371/68646.