בחג הפסח השתא ישראל היא מדינה מאושרת, לפחות על דוח מדד האושר העולמי של האו"ם. אזרחים ממדינות העולם התבקשו לדרג את מידת האושר שלהם מ-1 עד 10. זאת על-פי מידת הסיוע שהם מקבלים ממדינתם בתקופת משבר, מידת החופש, רמת השחיתות, התמ"ג לנפש, תוחלת החיים ועוד. וכך נמצאה ישראל במקום התשיעי, אחרי מדינות סקנדינוויה, שוויץ, הולנד, איסלנד ולוקסמבורג, ולפני מדינות כמו אוסטרליה, ניו-זילנד, ארה"ב וצרפת.
אפילו אנחנו הופתענו למשמע הנתון המשמח הזה. רובנו חיים טוב, גאים בעצמנו, אוהבים לאכול טוב, לבלות בארץ ובחו"ל, מדחיקים את הבעיות המעיקות. מצד שני, רוגע ממשי אין לנו. ישראל דורגה, בסקר נוסף, בין עשר המדינות הנמוכות ביותר בתחושת הרוגע של אזרחיה. איננו מפסיקים להוציא קיטור על המחירים המאמירים, על מצב הביטחון, על הפשיעה, על הפקקים ומה לא. ישראלים רבים אינם מסתפקים באושרם כאן ומבקשים אושר-יתר מעבר לים. ישראלים רבים רוכשים לעצמם אזרחות שנייה, אירופית.
יש לנו סיבות טובות להיות גאים במדינתנו והישגיה. הנה שתי דוגמאות רק מהימים האחרונים: ישראלי עושה את החג בחלל, מערכת הביטחון פיתחה מערכת מתקדמת ליירוט כטב"מים. יש לנו תשובות טכנולוגיות כמעט לכל איום. יש לנו כוח לוחם, שיודע להניח ידו על כל מפגע ומחבל, ביכולות סיכול מדהימות. אנחנו נמצאים במעלה הדרך להתבססות ולשגשוג, כאשר אנו חיים בסביבה עויינת, שמאפיינת אותה תרבות של שנאה, המשקיעה בחיי אדם ובמשאבים רק למען מטרה אחרת - חיסול היישות הציונית, המעוררת את קנאתם.
הוכחנו בשבעים-וארבע שנות עצמאות לא רק יכולת לעמוד מול מבקשי נפשנו, אלא גם ליהפך לאחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם, וכמו שקבע האו"ם - אולי למגינת לבן של עשרות מדינות אחרות, פטורות מבעיות כשלנו - לאחת מעשר המדינות המאושרות. ואולם לשבת על זרי הדפנה אי-אפשר. עם כל האושר וההישגים, סכנות קשות אורבות לעצם קיומנו, לשלימות מדינתנו וחברתנו. אין הכוונה דוקא למה שזוממים שוב ושוב אויבינו מקרוב ומרחוק. עיקר הסכנה היא מבית: חולשת הרוח, חוסר האחדות, התמעטות האמונה, זילזול במורשת, תאוותנות היתר, פיחות במידת הסולידריות החברתית. תופעות אלה מתבטאות במיוחד בפוליטיקה שלנו, בשיטת המימשל, בממשלה המוזרה שעומדת בראשנו, שקמה על בסיס הפרת כל עקרון וכל התחייבות מצד כל אחד ממרכיביה. ברוב יומרה הם קוראים לעצמם "ממשלת אחדות", בשעה שמודר רוב הציבור בישראל, שנטיותיו הן ימניות בעליל.
על מדינה מאושרת כישראל מסתכלים מבחוץ בתמיהה. שואלים: היאך זה השלטון בה תלוי על בלימה, אין בו הגיון, עד כדי היותו בעצמו מקור לחולשה מדינתית? רואים זאת קודם כל אויבינו, ואף זו סיבה לגל מעשי הטרור והרצח. הם בוחנים את נחישותנו. קוראים את התקשורת שלנו, שומעים פוליטיקאים ואחרים בקרבנו שמחד-גיסא מזלזלים במסורת היהודית, ומאידך-גיסא מכבדים את קודשי האיסלאם, מגנים את האתוס היהודי, שבזכותו חזרנו למולדתנו והקמנו, דוקא כאן, את מדינתנו. חולשת הרוח הגוברת אצלנו היא סיבת הרמת ראש-הנחש אצלם.
כאשר מפקד בכיר בצה"ל מדבר במונחים יהודים-דתיים, ביציאה לפעולה, יש מי שקוצפים עליו ומכנים אותו "מטורף דתי, משיחי, שגורר אותנו למלחמת דת". כאילו זו אינה מתנהלת. הם מעלימים עין מהרדיקליות הדתית של המוסלמים, מהשימוש במונחים דתיים-קמאיים, שרק מציתים את אש ההתלהבות הערבית. הם מזלזלים בקשר ההיסטורי-התנ"כי שלנו לקבר יוסף ולמימצאים ארכיאולוגיים, המוכיחים - אם יש צורך בהוכחה - את הקשר בן אלפי השנים של העם היהודי לארץ זו. הם קוראים את ההגדה של פסח באופן מאולץ, בזים לסיפוריה, אינם מבינים את ההקשר ההיסטורי של עת כתיבתה וחשיבות תכניה גם בעידן המודרני.
באופן כזה, העם המאושר (במקום התשיעי!) מערער את יסודות קיומו. לא לעולם חוסן. חוסן רוחני וחוסן פיסי. בלי אמונה, בלי המשכיות, בלי אמירות מלהיבות כמו זו של מח"ט שומרון - ולא צריך להיות דתי וחרדי - נלך וניחלש, נלך ונאבד את צדקת חרותנו במו ידינו. לזאת מייחלים אויבינו. יש להם סבלנות אין קץ. אותם מניעה שנאה יוקדת ליהודי "הזר". יש להם תחושת הזכות שאצלנו רק מתערערת והולכת. יש להם אחדות-מטרה, שאצלנו היא מעורערת. הם רק מחכים שהמשוואה הזאת, בין יכולתנו הצבאית הגוברת לבין אמונתנו המתמעטת, תשתנה לרעה, ואז ליכולת הצבאית ולטכנולוגיה המתקדמת תהא אולי פחות השפעה על תוצאות המערכה הבאה.
הפסח השתא, יותר מכל קודמיו, הוא אפוא חג של חשבון נפש לאומי, שיש לשנן בו ובימים הבאים את דברי הנביא זכריה: "לֹא בְחַיִל, וְלֹא בְכֹחַ - כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת." ולא - אינני אדם דתי.
