ב-1 במאי 1948, בשעה שתים וחצי לאחר חצות, שוחחו בטלפון ראש המפקדה הארצית של ה"הגנה", ישראל גלילי, ומפקד האצ"ל מנחם בגין. "גלילי רצה לבדוק אולי חל שיבוש בהבנתו של בגין את תוכן החלטתנו ומשמעותה", העיד מפקד יחידת "אברהם" לפעילות נגד האצ"ל ולח"י בארגון ה"הגנה", דוד כהן. "הוא ניסח שוב את עמדת ה'הגנה' בעניין פיצוץ המשטרה ותפיסתה את ההסכם".² בספרו כתב בגין שבאותו לילה "היו לנו שיחות... קשות, אישיות וטלפוניות, עם ראשי ה'הגנה' אשר הסתמכו... על סעיפי ההסכם האופרטיבי בינינו. הזכרנו להם כי את ההתקפה על יפו ערכנו על אחריותנו שלנו, ולפני שההסכם נכנס לתוקפו. הצענו להם להסביר את זאת לשלטונות הבריטיים, מאחר שגם לבריטים נודע, מפרסומי העיתונות והרדיו, על-כניסת ההסכם לתוקפו. המוסדות היהודיים רוצים להיות בסדר, הם יכולים לומר כי פקודת הנסיגה נמסרה לאצ"ל, אבל הוא מסרב מתוך חוסר משמעת למלא אחריה וחיילי בריטניה יצטרכו להתנגש עם חיילי האצ"ל. המוסדות היהודיים לא נטו לקבל את עצתי זו, אולם אנחנו עזרנו להם בדרך אחרת. הבריטים דרשו את בניין משטרת מנשיה, ואנחנו הפכנו את הבניין, במטען הגון של חומרי נפץ, לתל-חרבות".³ אור ל-1 במאי בשעה שלוש וארבעים אחרי חצות פוצצו אליעזר שרון ופקודיו את בית המשטרה ובניינים נוספים במנשיה. שרון העיד: "לא קיבלתי פקודה לפוצץ, אבל חשבתי, אולי הבריטים יחזרו למשטרה והחלטתי לפוצץ".⁴ בדווּח לישראל גלילי כתב דוד כהן באותו יום: "בשיחותי... עם יצחק ומנחם לא הייתה אי-הבנה. הם שמעו במפורש את ההוראה לא לפוצץ את תחנת המשטרה. הם שמעו... במפורש שיראו⁵ בכך הפרת הסדר. השיבו כי לא רואים זאת כך".⁶

חיילי חטיבות "קרייתי" ו"אלכסנדרוני" נכנסו לכפר סלמה ב-29 באפריל בלילה. הכפר היה ריק.⁷ סיירי חטיבת "גבעתי" דיווחו שגם הכפר יאזור ריק מתושבים ולמחרת ב-30 באפריל אישרו טייסי שירות האויר את המידע הזה. כוחות חטיבת "גבעתי" נכנסו ליאזור וחידשו את הקשר עם לוחמי ה"הגנה" ששמרו על "בית הקרן הקיימת" סמוך לבית דג'ן שהיה מכותר מאז תחילת המלחמה.⁸ הבריטים דרשו מה"הגנה" לפנות את יאזור ששלטה על הדרך שבין יפו לרמלה ולירושלים, ומשוריין בריטי נכנס לכפר הנטוש והתמקם בו. הבריטים גם איימו להפגיז את תל אביב אם לא תפנה ה"הגנה" את יאזור. כוחות ה"הגנה" לא נטשו את הכפר והבריטים לא מימשו את איומם.⁹ אחרי שעזב המשוריין הבריטי את יאזור, פוצצו חבלני "גבעתי" כמה בתים שחלשו על כביש יפו–ירושלים ותחנת קמח. ב-2 במאי עברה האחריות על יאזור מ"גבעתי" ל"קרייתי".¹⁰

הבריטים לא הגיבו על פיצוץ בניין המשטרה במנשיה, ורק דרשו מה"הגנה" שאנשיה יחליפו את אנשי האצ"ל בעמדות שבשכונה זאת. ב-2 במאי בצהריים הזמין האצ"ל סיור עיתונאים למנשיה, ומפקדיו תיארו בפניהם את מהלכי הקרב. אחר-כך העמיד הקמב"ץ עמיחי פגלין את פקודיו במסדר, מסר חגיגית לחטיבת "קרייתי" את הפיקוד על מנשיה ואנשי האצ"ל צעדו בתהלוכת-ניצחון ברחובות תל אביב, ממנשיה ועד קולנוע "עדן" שברחוב לילינבלום. אחד מהם קרא בקול את פקודת-היום של בגין שהגדיר את כיבוש מנשיה כ"גדול במבצעינו הקרביים".¹¹ ארבעים אנשי אצ"ל נהרגו בהתקפה על מנשיה ושבעים ושישה נפצעו.¹²

בתחילת מאי, יפו הערבית עדיין החזיקה מעמד אבל הייתה זקוקה לסיוע של הבריטים, לא רק מפני שרוב תושביה ברחו ממנה, אלא גם מפני שמפקדיה הסתכסכו אלה עם אלה. רבים מהמפקדים נטשו את העיר יחד עם פקודיהם בגלל סכסוכים אלה, דבר שאִפיין את התרבות השבטית-משפחתית ואת חוסר הלכידות הלאומית של הערבים בכלל ושל ערביי ארץ ישראל בפרט עד כתיבת שורות אלה. סגן עבּד אל-חמיד סולטן, מפקד פלוגה מגדוד "חיטין", דיווח למפקדו מדלול עבּאס, ב-3 במאי: "יפו נעזבה כמעט כולה, המורל של הנשארים נמוך, על המפקדה מנצחים כמה מפקדים אזרחיים... ברשותי עשרה חיילים. סגן אלוף עאדל נג'ים א-דין נמלט עם חמש מאות לוחמים. לא מתקבל על הדעת שאוכל להחזיק מעמד עם כוח קטן כזה. אבקש להודיעני מיד על גורלי כדי שאוכל להיחלץ במהירות מהאויב הצר על יפו".¹³ אחרי יומיים כתב סולטן לעבאס: "ב-3 במאי קיבלתי פקודה מסרן מישל עיסא, בתוקף תפקידו כמפקד חיל המצב ביפו, שעלי לסגת עם הפלוגה מאזור מנשיה¹⁴ ולהביאה אל מטה חיל המצב. כשהבאתי את הפלוגה הודיעו לי מפקדי המחלקות שהם לא יישארו ביפו מפני שהאויב כיתר אותם מכל הכיוונים. הם טענו שברשותם כוח קטן מכדי להילחם, נפגשו עם מפקד חיל המצב והודיעו לו שאין בכוחם להגן על יפו. את כל הרהיטים והציוד העמיסו על מכוניות, נסעו לנמל וחיכו לספינות כדי להינצל. אני נשארתי לבדי, בלי עזרת אף אחד מהלוחמים. את כל זה הבאתי לידיעתכם, כדי שתנקטו אמצעים מתאימים להעניש פשעים אלה... נסיגת הכוחות מיפו הייתה תוצאה ישירה מחולשת הפיקוד... החיילים ביפו גנבו ושדדו. מעשה זה עלול לקלקל את שמם הטוב של כוחות ההצלה... הקומוניסטים רודפים אחרי הלוחמים ויורים בהם מאחור".¹⁵ _______________________ בשבוע הבא: ייאוש בשיחות טלפון מיפו; עדות על בריחה מיפו; חיילים בריטיים בוזזים את החנויות והרכוש ביפו; מושל המחוז הבריטי, פולר, מציע את תיווכו בין יהודים לערבים בתל אביב–יפו; פקודת "מבצע דרור" לכיבוש מלא של יפו.

1. היום, בית דגן. 2. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 24, אל הלל מאת אבני, דווח על פגישת האצ"ל–ה"הגנה", 1 במאי 1948. 3. מנחם בגין, "המרד", עמ' 466. 4. הראיון עם אליעזר שרון. 5. שה"הגנה" תראה. 6. את"ה, ארכיון גלילי, תיק 24, אל הלל מאבני, 1 במאי 1948. 7. כילד בן שמונה, תושב שכונת יד אליהו שגבלה עם הכפר סלמה, שוטטתי בכפר למחרת הכיבוש, ואכן הוא היה ריק. 8. על פרשת "בית הקרן הקיימת" במלחמת העצמאות, ראו כרך שביעי, "ניצחון ערבי במלחמת הדרכים – השמדת שיירות יחיעם, נבי דניאל, חולדה", בסדרת ספָרַי: "בשדות הקרב של מלחמת העצמאות". 9. סת"ה, ג/2, עמ' 1575. 10. אברהם אילון, "חטיבת 'גבעתי' במלחמת הקוממיות", עמ' 520-518. 11. חיים לזר, "כיבוש יפו", עמ' 225-219. 12. שם, שם, עמ' 302-261. 13. א"צ, מחקר על "צבא ההצלה". 14. מחלקי השכונה הדרומיים שהאצ"ל לא כבש. 15. א"צ, מסמכי "צבא ההצלה", מאת מפקד הפלוגה השנייה אל מפקד גדוד "חיטין", הנידון: הבריחה.