למעשה, ההסלמה הנוכחית היא הפרק השני באותו עימות, שפרץ בעקבות ביטול הבחירות למועצה המחוקקת על-ידי יו"ר הרשות הפלשתינית, אבו מאזן. הביטול שמט בפועל מידי חמאס את ההזדמנות לנצח בבחירות ואת תקוות הארגון להיות חלק מהנהגה המייצגת והמובילה את הסוגיה הפלשתינית, וכך לשים קץ לבלעדיות המוחלטת של תנועת פתח ואבו מאזן בהובלה. זו אסטרטגיה שהתפתחה בתקופת ממשל טראמפ, שניסיונו לכפות על הפלשתינים את "תוכנית המאה" נתקל בהתנגדות כל-פלשתינית וקירב מאוד בין הפלגים הפלשתינים היריבים - התקרבות שלזמן-מה העמידה את הפיוס הלאומי הפלשתיני כאופציה ריאלית. ביטול הבחירות החזיר את חמאס למעגל העימות, אך במתכונת שונה מהעימותים שהתחוללו עד שנת 2014. עד אז התמקדו דרישות חמאס בהסרת המצור על רצועת עזה, פתיחת המעברים לתנועה מהרצועה ואליה ושיפור חיי תושביה. בשנים שלאחר העימות ב-2014 התקשה חמאס להצדיק בעיני הציבור ברצועה את המשך ההתנגדות המזוינת לישראל והחל לאמץ שיטות מתחום ההתנגדות העממית, שבאו לידי ביטוי במחאות הרחבות והעממיות לאורך הגבול עם ישראל ברצועה. בכירי הארגון הסבירו את השינוי כמהלך מתחייב בשל השינוי בנסיבות, בכלל זאת עייפות הציבור ברצועה וכן העדר תמיכה ערבית והעדר סיכוי לפיוס פנים-פלשתיני. ערב ההסלמה הנוכחית שב חמאס והבהיר מספר פעמים, כי רצועת עזה תרמה רבות להתנגדות לישראל, ושהגיעה העת שהגדה תתרום אף היא את חלקה. כן הודגש שהרצועה לא תעמוד מנגד ותצטרף למאבק, בהתאם לממדי ההסלמה שיתפתחו. אלא שהמטרה שהציב חמאס לעצמו לא הייתה רק התנגדות ל"כיבוש", אלא גם ואולי בעיקר ניצול החולשה של הרשות הפלשתינית והכישלון המוחלט של אסטרטגיית המו"מ המדיני לנוכח הצגת "עסקת המאה", כדי לאחד את הציבור הפלשתיני סביב המכנה המשותף הרחב ביותר האפשרי, להעמיק באמצעותו את האנטגוניזם כלפי הרשות ולחתור למימוש השינוי שלא הצליח לחולל באמצעות הבחירות. באמצעות מסגד אל-אקצה והמקומות הקדושים במזרח ירושלים הצליח חמאס במאי 2021 לחבר בין רצועת עזה, ירושלים והערבים אזרחי ישראל, ולעורר תקוות בקרב פלשתינים המייחלים לשינוי. בחלוף שנה, בהתקרב חודש רמדאן, ביקש חמאס לחולל מחדש אירוע שישווה בתוצאותיו לעימות זה. אלא שהספונטניות שאפיינה את ההתגייסות הפלשתינית הרב-חזיתית ב-2021 איננה קיימת. הפיגועים בבאר שבע וחדרה, שטרם ברור האם יש להם יותר מקשר של השראה להסלמה המבוקשת, לא עוררו גלי הזדהות המוניים עם המפגעים מצד הפלשתינים אזרחי ישראל. הגינוי שנשמע מכל שכבות ההנהגה של ציבור זה היה ברור ונרחב, ומנע למעשה את פתיחתה של חזית זו.

במזרח ירושלים הצליח חמאס לגייס בתהליך "הכשרת הלבבות" פלשתינים רבים ממזרח העיר, מיו"ש ומקרב ערבים אזרחי ישראל, שהתייצבו ערב רמדאן מול השוטרים הרבים שהוצבו שם כדי להתמודד עם הפרות הסדר הצפויות. חמאס חזר על טיעונים שחוקים בדבר הפרת הסטטוס-קוו, עליית יהודים לתפילה להר-הבית ואחרים, שתכליתם ליצור מראית עין של סכנה האורבת מצד ישראל למסגד אל-אקצה. באזור ג'נין, שממנו יצאו מבצעי הפיגועים בבני ברק ובתל אביב ושם התפתח מוקד מתיחות נוסף, התחוללו עימותים בין חיילי צה"ל לחמושים מקומיים, ביניהם אנשי פתח, ג'יהאד איסלאמי ואחרים, ובעקבותיהם הפרות סדר ומקרים של יידוי אבנים בהשתתפות תושבים רבים מהסביבה. מחנה הפליטים ג'נין בלט שוב כמוקד טרור, המייצר שותפויות בין ארגונים שונים - חלקם אף יריבים, דוגמת פתח והג'היאד האיסלאמי. ואולם, הן בירושלים והן ביו"ש לא התרחשה יציאה המונית לרחוב, בסגנון אירועי האינתיפאדה שפרצה בשלהי 1987, אשר עוררו את תשומת הלב הבינלאומית והבין-ערבית ובתוך מספר שנים הניעו תהליך מדיני מרחיק לכת. במציאות השוררת כיום בזירה הפלשתינית, ההמון יכול להשתתף במערכה מעין זו באחד משני מצבים: בתיאום בין חמאס לפתח, שרק בכוחם ליצור קונצנזוס; או כפי שגורס חמאס, תוך חיכוך מוגבר ורב נפגעים עם משטרת ישראל, במיוחד סביב המקומות הקדושים במזרח ירושלים. אך תיאום בין חמאס לפתח אינו ריאלי כיום ואין קונצנזוס פלשתיני לגבי עימות נרחב עם כוחות הביטחון הישראלים. זאת ועוד: היערכות משטרת ישראל ומערכת הביטחון בעוד מועד להתמודדות עם החיכוך בלי לגרום לנפגעים רבים, מנעו למעשה מהממד ההמוני, הכה-חיוני לחמאס, לבוא לידי ביטוי.

חמאס נכשל עד כה בנסיונו לממש את יעד ההסלמה המרכזי. לא התפתחו חזיתות עימות נוספות והעימות עצמו לא התרחב. עם זאת, חמאס רשם הישגים בשלושה תחומים. הסוגיה הפלשתינית, לאחר היעדרות מהדהדת מ"פסגת הנגב" שנערכה במארס, עלתה לסדר היום הבינלאומי, האו"ם והקהילה הבינלאומית עסקו במתרחש, ומרבית המדינות הערביות החריפו את הביקורת על ישראל בעניין המקומות הקדושים. ירדן, המאוימת יותר ממדינות ערביות אחרות מהסלמה בירושלים, נזפה בנציג השגרירות הישראלית ואף כינסה פורום של הליגה הערבית שדן בהסלמה וגינה את ישראל. כן המחיש חמאס את חולשת הרשות הפלשתינית ותנועת פתח המתפוררת, ובכלל זאת גילויי מרידה בשורותיה. הביקורת של הרשות כלפי ישראל הייתה נוקבת: ישראל הואשמה ביצירת ההסלמה וכך הדהדה הרשות מסרים של חמאס ושפכה למעשה שמן למדורה. חודש רמדאן זה עתה הסתיים, אך ימי מבחן רגישים עדיין לפנינו, ואפשר שבתמונה ישתלב בהמשך הממד הפלשתיני ההמוני. ועדיין, מוערך שחמאס פסע צעד נוסף בדרכו להיתפס בקרב הציבור כאלטרנטיבה לרשות הפלשתינית. למרות הבידול בין רצועת עזה ליו"ש, שכביכול הומחש על-רקע ההסלמה הנוכחית באי-הצטרפות עזה למערכה, ברור לכל שהחיבור שיצר חמאס מעצם ניהול ההסלמה מתוך הרצועה או על בסיס הגיבוי הצבאי של רצועת עזה, מבטא את הקשר בין שני האזורים. לעינינו מתרחש תהליך של שקיעת הרשות הפלשתינית, פתח ואבו מאזן, מול עליית חמאס ככוח רענן ויוזם. האם נכון עושה ישראל כשהיא ממשיכה להתמקד בפתרונות מתחום הכלכלה והתשתיות? האם נכון להמשיך לחשוב במונחים של צעדי ענישה נגד חמאס כדי להרתיע? האם נכון להמשיך ולהתעלם מכך שהעדר חשיבה מדינית אך מגביר את כוח הארגון ומקעקע את בסיס הרשות הפלשתינית? חשיבה מדינית איננה בהכרח הגעה להסדר וחתימה על הסכם, אלא ראשית כל הכרה בצורך בהדברות על-מנת לברר בעיות ולהתוות דרכים להסדר. העדר חשיבה כזו משמעותו התעלמות, והתעלמות תמיד תבקש את תשומת הלב של המתעלם.