כמו בטבריה, בחיפה ובירושלים, גם בקרבות על יפו והכפרים שלידה, התגלה שהפיקוד היהודי הבכיר והבינוני חלש והפיקוד הערבי הבכיר והבינוני חלש עוד יותר. המורל של המפקדים הקרביים והלוחמים היהודים היה גבוה מזה של הערבים והם שילמו על כך מחיר יקר במניין ההרוגים בשדות הקרב. האוכלוסייה הערבית ומנהיגיה היו מסוכסכים בינם לבין עצמם הרבה יותר מאשר היהודים. המנהיגים הערבים דאגו בראש וראשונה לעצמם ולמשפחותיהם, תופעה המלמדת שערביי ארץ ישראל עדיין לא התגבשו לאומה שהמאפיין העיקרי שלה הוא נכונות לסכן את השרידות האישית כדי לנטרל איומים ולשרוד. הבריטים, שלא היו מוכנים להילחם למען אחד הצדדים, סייעו בסופו של דבר ליהודים אפילו שזה סתר את האינטרסים האסטרטגיים שלהם. לא מעט מתוצאות הלחימה בערים היו תלויות בבריטים, והיהודים ניצלו זאת היטב. יותר מאשר בכל קרב אחר, באו ביפו לידי ביטוי היחסים המורכבים בין ארגון ה"הגנה" והנהגת היישוב המאורגן ובין האצ"ל והבריטים. אפשר להניח שאילו נחתם ההסכם בין ה"הגנה" לאצ"ל לפני 24 באפריל, לא היו היהודים תוקפים את יפו עד סיום המנדט הבריטי, מחשש הסתבכות עם הבריטים. אמנם, יפו, הסמוכה למרכזי האוכלוסייה והשלטון של היהודים, הייתה חלק מתוכנית ה"הגנה", אבל האצ"ל תקף את יפו ביוזמתו, ושילם על כך מחיר כבד בחיי אדם. סביר להניח שאילו תקפה ה"הגנה" את יפו, היא הייתה גם משלמת מחיר גבוה, כפי שהפלמ"ח שילם מחיר גבוה יותר יומיים לפני כן בנבי סמואל, וארבעה ימים לפני כן בנבי יושע. לכאורה היה על הפיקוד העליון של ה"הגנה" לסלוח על שהאצ"ל ביצע את המשימה ומנע סכסוך בינה לבין הבריטים. הביקורת החריפה של הנהגת היישוב ומפקד ארגון ה"הגנה" על פעולת האצ"ל ביפו בזמן הקרב, אחריו, ובמשך כמה שנים אחרי מלחמת העצמאות, ובייחוד במערכות בחירות, נבעו משיקולי יוקרה ופוליטיקה כדי למנוע ממנחם בגין ומפלגת "חרות" שהקים להגיע להישגים בבחירות לכנסת. חוסר הגינות לאומית-ביטחונית זאת דבקה בתרבות הישראלית והיא מאפיינת אותה עד כתיבת שורות אלה.

אמנם, ביום השני של התקפת האצ"ל על יפו, חתמו ישראל גלילי ומנחם בגין על הסכם שחל לא רק על חזית יפו אלא על כל הארץ. אבל, ההסכם לא ביטל את האיבה מצד בן-גוריון כלפי בגין וארגון האצ"ל ואת החשדנות ההדדית. במבחן הראשון של ההסכם, בוויכוח האם לפוצץ את משטרת מנשיה או למסור אותה לבריטים, התברר שלכל צד יש פירוש משלו להסכם. האצ"ל פוצץ את בניין המשטרה והבריטים לא מימשו את איומיהם. ייתכן שמחדל זה של הבריטים עודד את ה"הגנה" לדחות את האולטימטום שלהם ביאזוּר. לתקשורת הלקויה בין האצ"ל להנהגת היישוב ול"הגנה" תהיה השפעה הרת-אסון בעתיד. מבחינה צבאית הושגו המשימות שבגין ביקש להשיג אך לא כפי שהוא ומקורביו תכננו. האצ"ל התכוון להכניע את יפו בפעולה צבאית לפני הכרזת העצמאות. הפגזת יפו וכיבוש שכונת מנשיה הגבירו את בריחת הערבים מיפו והביאו לכניעת הנותרים לארגון ה"הגנה" ב-13 במאי. לשליטת היהודים על יפו ב-15 במאי, עם התחלת הפלישה, היה יתרון מפני שלא היה על ה"הגנה" לרתק כוחות לחזית זאת ומפני שיפו חדלה לתפקד כעיר-נמל ערבית גדולה סמוך ללב היישוב היהודי. אפשר שיפו המכותרת הייתה נכנעת ממילא מיד אחרי הכרזת העצמאות אך גם ייתכן שהייתה מחזיקה מעמד זמן-מה בעזרת תגבורות וסיוע מהחוץ. מכל מקום, לאור העובדה שצבאות ערב פלשו לארץ ישראל אחרי הכרזת העצמאות, ביטול כל חזית היה רצוי ליהודים.

התקפת האצ"ל על יפו הפריעה מאוד לבריטים. שלטונות המנדט ומפקדי הצבא הבריטי בארץ ישראל, היו מעוניינים להתפנות ללא מעורבות צבאית ישירה במלחמת היהודים והערבים. ראש הממשלה קלמנט אטלי ושר החוץ ארנסט בווין פחדו שמדינות ערב תַּאֲשֵמנה את בריטניה אם תיפול יפו בידי היהודים לפני סיום המנדט, לכן שלחו תגבורות לארץ ישראל ודרשו שהצבא יגן על תושבי יפו הערבים. אבל הצבא לא היה יכול להגן על יפו בלי להילחם ביהודים ולכן לא מילאו מפקדיו את דרישת המדינאים. השלטון הבריטי בלונדון ובארץ ישראל קיווה שאולטימטום ירתיע את היהודים אבל היהודים, ובעיקר בגין, לא נרתעו והבריטים לא מימשו את האולטימטום. כך התברר לכול שהבריטים כבר אינם שולטים למעשה בארץ ישראל בשבועיים האחרונים של שלטונם הרשמי. יתר על כן: הבריטים מנעו חדירת כוחות ערביים ליפו וכך סייעו להשתלטות ה"הגנה" עליה לפני הכרזת העצמאות. בכך הם סייעו לא רק ליהודים במלחמתם בערבים אלא גם לשמאל היהודי במאבקו בימין הרביזיוניסטי.

השתלטותם של היהודים על יפו לפני 15 במאי הגבּירה בעולם הערבי את הלחצים על שליטי מדינות ערב לממש את איומיהם ולפלוש לארץ ישראל. יפו הייתה העיר הערבית הראשונה שכבשו היהודים מחוץ לתחומי המדינה שהִקצה להם האו"ם. בארצות ערב התחזקה הדעה שהיהודים לא יסתפקו בשטחים שהוקצו להם אלא ינסו להשתלט על כל ארץ ישראל ואולי אף על שטחים מחוצה לה. כיבוש יפו הוכיח לערבים שמוצדק פחדם מפני הציונות והציונים. אמנם, סביר להניח שהצבאות הסדירים של מדינות ערב היו פולשים לארץ ישראל גם לולא נכבשה יפו, אבל אפשר גם להניח שכיבוש זה, בצירוף אירועי דיר יאסין, והשתלטות היהודים על טבריה, חיפה, שכונת קטמון וצפת, היה הזרז האחרון של הפלישה, לפחות באשר לגדולה במדינות ערב, מצרים, שהיססה עד הרגע האחרון. ___________________________ בשבוע הבא אניח לזמן מה את מלחמת העצמאות, ואתחיל לפרסם סדרת פרקים שבועיים חדשה: "צמיחה הציונות האסטרטגית של זאב ז'בוטינסקי". הפרק הראשון, שאמור להתפרסם בשבוע הבא, יעסוק ב"כתובת השואה על הקיר".