ארתור שופנהאואר
1 טוען: "בעל הכישרון – כמוהו כצלף הפוגע במטרה, אשר איש מלבדו אינו מסוגל להגיע אליה. גאון – כמוהו כצלף הפוגע במטרה שאחרים אינם מסוגלים אפילו לראות".
על כן, לפי ז'בוטינסקי, שכמו שופנהאואר, החשיב את האומנות בחיי האדם, ובחר להתרכז בחייו בפעולה המבוססת על תובנות עמוקות ופילוסופיה
2 – גאון הוא "גלגל המנוף של ההיסטוריה"
3, בכך שהוא מאתר ומניע תהליכים נסתרים עדיין, שאחרים אינם מודעים להם.
יכולותיו של הגאון, לפי ז'בוטינסקי, הינן: לדעת כיצד להתבונן בחבוי ולהניעו: להיות בעל סקרנות ללא מעצורים (טאבו), אומץ לב ללא מורא, ראיית הנולד שעדיין לא נזרע, פיענוח כתובות סתרים החבויות עדיין בבנק של כוונות.
כאלה היו נביאי ישראל; וגדול מכולם – שמואל, שלפני ישעיהו, יחזקאל וירמיהו, חזה את הסתאבות המונרכיה הישראלית שעדיין לא נוסדה, את חורבן בית המקדש הראשון שעוד לא נבנה, את קריסת הריבונות העברית שעוד לא גובשה ואת הגלות בטרם תמה ההתנחלות. שמואל הבין את עקרון השרידות המפורר את המערכת: פיזיקלית, כימית, ביולוגית, חברתית, כלכלית ופוליטית. כמו אפלטון אחריו, שמואל שאף להשליט על הריבונות העברית גאונים המתקשרים עם תודעות גבוהות כאברהם וכמשה. אך כמו אפלטון וז'בוטינסקי, גם שמואל נוכח לא רק שהמתקשרים עם תודעות גבהות נדירים מאוד אלא גם שבעלי הכוח בציבור סולדים מהם.
כשלושת אלפי שנים לפני הלורד אקטון, הזהיר שמואל את הישראלים שהשלטון משחית, והשלטון המוחלט משחית באופן מוחלט.
4 כך חזה שמואל את היהדות, שבלא מערכת חיסונית-עברית הוליכה את היהודים לשואה. העם ביקש מלך לשם ביטחון – שינהיג אותו למלחמה בפלישתים. שמואל הבין שבמציאות הפוליטית של אומה ריבונית, לא ניתן לקיים את המגבלות שהטיל משה רבנו על המלכים.
5
הוא תקף בלא מורא את חוסר הריאליות של משה והזהיר כי ביטחון העברים יקרוס דווקא במלוכה; שכן מלכם עתיד לאיים על חרותם ועל חייהם, יותר מאויב חיצוני. הוא ראה בעיני רוחו את מה שנסתר מעיני משה רבנו.
6
שמואל היה שופט-פילוסוף – איש מעשה ואיש הלכה. הוא העדיף את שלטון החוק על פני עוצמתו של השליט. הוא הושיע את ישראל, אך לא חרג מגבולות הכוח של תולעת יעקב, כפי שחרגו כל המלכים הטוטליטריים שאותם ביטא לואי ה-14 כשאמר: "המדינה זה אני!". העם רצה "עגל זהב" אימפריאלי, נוצץ מבחוץ וחלול מבפנים, שעתיד למצוץ את לשדו ויניע בו תהליכי קריסה, כפי שקרסו כל האימפריות.