זאב ז'בוטינסקי היה גאון! הוא שמע את מַשַּׁק כנפי השואה; הוא ויתר על קריירה ספרותית מזהירה, בדרכו להניע את בני עמו לנטוש את גיא ההריגה ולהימלט אל מקלט לאומי מוגן בקיר ברזל. רוב בני עמו לא האזינו לו, וגם אלה שהאזינו, לא הבינו, או אף התאמצו להכשילו, כי אבחנתו איימה עליהם. ביומו האחרון הוא ניצב בשדה הקרב, מתבונן בשואה, עד מוות. "סכנות גדולות ואחריות כבדה", כתב הפילוסוף של הביטחון, קרל פון קלאוזביץ, "מדכאים אנשים רגילים. אם נסיבות אלו דווקא מחזקות את שיקול-הדעת, חייב שיהיה מצוי אצלם שאר-רוח נדיר". איומים בכלל, ואיום הלאומיות באירופה על העם היהודי, נעדר-הריבונות, המתאמץ לא לוותר על ייחודו, בפרט, במפנה המאה ה-19, לא רק שלא הרתיעו את זאב ז'בוטינסקי ולא הוכחשו על-ידו, אלא הִשרו עליו את אותו שאר-רוח נדיר שעליו כתב קלאוזביץ. הם הפכו את פָּעֳלוֹ למשק כנפיים אדיר שהניע תהליך ציוני כמעט בלתי אפשרי, כשהוא שורֶה לא רק עם איומים חיצוניים, אלא גם עם איומים פנימיים קשים בתנועה הציונית עצמה. את האיומים הוא לא ביטל, כי לא ניתן לבטלם, אך הוא הורה איך להתמודד אִתם באמצעות המהפכה העברית. הוא הזהיר שהחרב תאכל זמן רב, ומי שמקטר: "עד מתי תאכל חרב" - כפי שרוב האינטלקטואלים ואנשי התקשורת מקטרים היום - לא יוכל להתמודד, מאחר שזאת תפיסה גלותית, שלפני המהפכה. את המהפכה העברית הגדיר ז'בוטינסקי בנאומו הפרוגרמטי בקונגרס הייסוד של הצ"ח¹, בספטמבר 1935, כשאִיפָה לחיסול הגולה ולנורמליזציה של העם היהודי "שיהא נורמלי כאומה הצרפתית הגדולה, או כאומה הדנית הקטנה. כולן במדינות משלהן: כולן בנות חורין ללא גלות".² הגלות בעיניו לא הייתה רק מצב שלילי, אלא מאפיין לאומי המחייב את הגלות/העדר ריבונות, מאז חורבן בית שני והמהפכה התרבותית שחולל רבן יוחנן בן זכאי. רוב היהודים סרבו לוותר על הגלות, עד בוא המשיח, והם מסרבים גם בעת כתיבת שורות אלה. על כך אעמוד בספר זה בהרחבה. את תפיסת הביטחון האנטי-גלותית התאמץ ז'בוטינסקי להנחיל לבני עמו. רוב רובם של היהודים לא הבינוה, והמעטים שהבינו, סרבו לאמצה. ולחלופין, בבוא העת, הפקיעו אותה ממנו ושייכוה לעצמם. הבולט שבהם היה דוד בן-גוריון.

זאב ז'בוטינסקי נולד כאנתרופולוג³ של פעולה, איש ה'פּרַקסיס', המכיר היטב את התיאוריה, אוהב אותה, נמשך אליה, מצטיין בה, אך בוחר במעשה. פעולות של לאומים שונים ריתקו אותו, הוא התבונן בהם ואת לקחיהם הפיק, לא כחוקר, אלא תוך כדי פעילות, כאביר המשרת את האידיאה, את בני האדם באשר הם, ובייחוד את בני עמו. משחר נעוריו הוא הבין שבכל מופע טבוע ממד ביטחוני, שאחרת הוא יקרוס. כשהיה בן שלוש קרסה המערכת החיסונית של אביו. הוא חלה בסרטן. משפחתו הידרדרה מעושר לעוני. "קיר הברזל" האישי שלו נסדק. מאז הוא החל להבין שאבן היסוד של הקיום היא מערכת חיסונית המנטרלת איומים והמעניקה ביטחון. ההבנה הניעה פיתוח תובנות. לפי ז'בוטינסקי, תורת ביטחון מצויה בלב כל תפיסה לאומית, והיא לה סימן היכר, שהרי לאום, טבעו מאויָם ומאיים; שהרי לאום מורכב מבני אדם, שהם מאיימים ומאוימים תדיר. לאום יכול להתקיים אם בניו יהיו מוכנים לסכן למענו את שרידותם האישית. כשהיה בן שמונה-עשרה, למד באוניברסיטת רומא אצל אבי המרכּסיזם האיטלקי, פרופ' אנטוניו לַבּרִיוֹלָה. הוא הבין אז שלסוציאליסטים יש תפיסת ביטחון חברתית-מעמדית המכוונת למאבקים פוליטיים וחברתיים פנימיים. על כן הם אינם משקיעים אנרגיה אינטלקטואלית בצבא ובמלחמה השייכים למדינה, שאת קיומה הם שאפו לאיין. כשנזקקו הסוציאליסטים לצבא, הוא לא עמד לרשותם, או שהיה בלתי יעיל. וזה נכון לא רק לגבי היהודים, הציונים והישראלים, אלא לגבי כל האומות באשר הן. זאת הייתה ביקורתו של ז'בוטינסקי על בן-גוריון וחבריו הסוציאליסטים, שהשתלטו על הציונות, והדירו אותו ממנה כנאצי,⁴ כי הוא חשב על מלחמה ופעל לכונן צבא ליהודים. לתורת ביטחון לאומית יש השפעה על כל מה שמתרחש באומה. ז'בוטינסקי ספג את התובנה הזאת מתבנית נוף מולדתו - אודסה. היא שעיצבה את הציונות שלו, שהייתה ייחודית, דווקא משום שהתאימה למציאות, ולא הושפעה מאידיאולוגיות פוסט-לאומיות, ובייחוד מהמרכּסיזם. הוא ביקש להיות "אדם ללא תווית".⁵

לפי הסגנון הסוקראטי של "דע את עצמך", עסק ז'בוטינסקי כל חייו בתקשורת עם תודעת המציאות, שהייתה גלומה, אך לא מקובעת, בתודעתו הדינאמית. בכך הוא הקדים את זמנו במאה וחמישים שנה, וגם היום חסידיו אינם מבינים זאת למרות שהם מעריצים אותו. הייתה לו תודעה שהתפתחה ללא הרף בדיאלוג מתמיד עם התופעות האנושיות, על שלל מסלוליהן: לאומי, חברתי, פוליטי, כלכלי, ספרותי, פילוסופי, מדעי, וכן הלאה. בייחוד היה לו דיאלוג עם הביטחון שהוא אבן היסוד של כל מה שקיים ביקום. במערכת המסלולים הזאת יש קצרים, עימותים וסתירות, והן באו לידי ביטוי בדיאלוג שלו אִתם. אלה שהתנגדו לתפיסותיו, או התקשו להבינן, האשימו אותו בסתירות. הם לא הבינו, ועדיין אינם מבינים, שהסתירות הן חלק מן המציאות. הוא הקפיד בקנאות על חרות תפיסותיו ופירושיו, שסתרו לא אחת תפיסות, פירושים ואידיאולוגיות, שבהם החזיקו אחרים. לכן הוא היה שנוי במחלוקת באופן קיצוני, שהרי הוא היה אישיות מאיימת, ומורשתו מאיימת עד היום: רבים העריצו אותו וראו בו מורה דרך ומנהיג לדורות, גם כשלא תמיד ירדו לסוף דעתו ופיתחו אידיאולוגיה מנוגדת לעמדותיו; ורבים לא פחות ראו בו אדם הזוי ומסוכן, ובעל אידיאולוגיה, שלאמיתו של דבר הייתה רחוקה ממנו. רוב מעריציו וחבריו לדרך אף לא קלטו את עושר אישיותו, ולכן טעו לא אחת בהערכת דרכו.

בולט מכולם היה המנהיג הציוני והמדען, ד"ר חיים ויצמן, שיחד עם ז'בוטינסקי פעל בזמן מלחמת העולם הראשונה, בלונדון, לקשירת בריטניה למפעל הציוני. כה קרובים היו, עד שז'בוטינסקי, לא אחת, התגורר בביתו של ויצמן והתיידד עם רעייתו ורה, שהבינה אותו יותר משהבין בעלה. הצלחת השניים הייתה אדירה: ויצמן הוביל את המאמצים לקבלת הצהרת בלפור, וז'בוטינסקי, כמעט בעשר אצבעותיו, הקים את גדוד הלוחמים העברי במסגרת הצבא הבריטי. קשה להעריך איזה מיזם היה יותר קשה לביצוע ואיזה מהם תרם יותר למפעל הציוני. שני מיזמים אלה עומדים ביסוד המפעל הציוני והקמתה של מדינת ישראל. ואף-על-פי-כן, גם כשפעלו יחד, וגם אחרי המלחמה, הסתייג ויצמן הממוסד מז'בוטינסקי האינדיבידואליסט. הסתייגותו הלכה וגברה עם השנים, כשהתברר לוויצמן שז'בוטינסקי צדק בתחומים שמהם הוא הסתייג לפני כן, כמו בביקורתו החריפה של ז'בוטינסקי את תפקוד הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל, אחרי כיבוש הארץ, והצעותיו להיאבק בו. אם בוויצמן נפלה השלהבת מה יעשו אזובי הקיר. מסלול ה"דע את עצמך" ומסלול הדיאלוג עם ענקי רוח בכל הדורות, בתוואי יצירותיהם, הובילו את ז'בוטינסקי להבין שהוא בן לעם היהודי, ושעַמּו מאויָם בהשמדה, לא באופן תיאורטי ופוטנציאלי, אלא כאן ועכשיו! כהומניסט-לוחם הוא נחלץ להגן על המאוימים, והתווה להם דרך. הפוגרומים ביהודי רוסיה, גם בעירו אודסה, בראשית המאה העשרים, שהתחוללו בתחילת שנות העשרים לחייו, שכנעו אותו שאין לַיהודי שבו משימה דוחקת יותר מאשר לנטרל איום זה. את הדרך לעשות זאת התווה הרצל, אותו פגש בקונגרס הציוני השִשי בבאזל, באוגוסט 1903, כציר מטעם ציוני אודסה, ארבעה חודשים אחרי פוגרום קישינב, שאותו סיקר כעיתונאי. מאז הוא הקדיש את כל חייו לציונות כמשימה יחידה, "חד נס" בלשונו. בניגוד לבן דורו המבוגר ממנו בשש שנים, חיים ויצמן, ולבן דורו הצעיר ממנו בשש שנים, דוד בן-גוריון, ז'בוטינסקי התמקד בפעילותו ובהגותו בתחום הביטחון, במאבק בלתי מתפשר באיומים. גם כאלה שאחרים לא הבחינו בהם כלל. ביטחון בעיני ז'בוטינסקי היה כמובן, צבא יעיל, שיהווה קיר ברזל בפני איומים, אך היו גם חמשת המ"מים המפורסמים שלו: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא.⁶ לשם השגת תכליות אלה היה צורך לדעתו לחולל מהפכה עברית.

ז'בוטינסקי לא היה מומחה צבאי במובן הצר של המושג, אף שסיים קורס קצינים מזורז בבריטניה. למרות שראה עצמו כעיתונאי, הוא היה אנתרופולוג ביטחוני שהקדיש את חייו להבטחת שרידותם של בני עמו בסביבה משמידה. בניגוד לרוב האבות המייסדים של הציונות, הבין ז'בוטינסקי שלא ניתן להתעלם מאיומי השמדה בארץ ישראל, וגם לא ניתן לאפס אותם. לכן, לשם השגת התכלית הלאומית, יש לנקוט גם באמצעים צבאיים יעילים. אמצעים אלה אינם מטרה. היעד העליון בעיני ז'בוטינסקי היה לאומי, ולמענו יש לפעול בכל המסלולים. ב-4 בנובמבר 1923 פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)", בביטאון הציוני 'ראזסוויט', בשפה הרוסית, שבו הוא ניסח את לקחיו ממאורעות 1921-1920, שכללו גם תובנות מתקופות קודמות יותר. מאמר זה, ובייחוד שמו, הפכו לסימן הֶכֵּר לתורת הביטחון של ז'בוטינסקי, ולא בכדִי. כי בכושר חדירתו לאבני היסוד של המאורעות, הוא ביטא בו מאפיינים קבועים של הוויית הביטחון בכלל, ושל בעיות הביטחון של היישוב היהודי ושל מדינת ישראל לעתיד לבוא. רוב ההגות והכתיבה על תורת הביטחון של ז'בוטינסקי התמקדה במאמר זה. אבל עוד לפני 1923, ואחרי מועד זה, התעמק ז'בוטינסקי בהוויית הביטחון. לא פחות חשוב להבנת תפיסת הביטחון שלו, הוא ספרו "תורכּיה במלחמה", שיצא לאור בלונדון ב-1916. אנו, לצורך מחקר זה, קראנו לא רק את מה שכתב ז'בוטינסקי בכל התחומים, אלא גם מה שכתבו עליו בנושאי הביטחון, ובנושאים אחרים. מצאנו את תפיסת הביטחון שלו עשירה הרבה יותר ממה שביטא ב"קיר הברזל", וכן מצאנו שבמאמר עצמו יש עומק, שאינו ניכר, כשאין מביאים בחשבון את שאר יצירתו ואת מהלך חייו. ז'בוטינסקי נפטר בגיל 60 והוא במלוא אונו האינטלקטואלי. ייתכן שאם היה ממשיך לחיות, היה מסכם את הגותו הביטחונית באופן שיטתי. מכיוָן שנמנע ממנו הדבר, נלך אנחנו בעקבותיו. כרך זה יתמקד במהפכה העברית, שאותה חשף בפניו מרקו ברוך, בשיחות לתוך השחר, ברחובות ברן ורומא. השיח עם הצבאיות הגאונית של מרקו ברוך, שיח שהיה ברמה של "אני ואתה", בּוּבֶּריאני⁷; עושר תרבותו והידע של ז'בוטינסקי, ונסיבות חייו הכָּאוטיים, חוללו את תפיסת הביטחון שלו ואת עקרונות המהפכה העברית, שבלעדיה לא נגיע לביטחון. אנחנו לא נמצה את הנושא ולא נגיע לאמת כשהיא לעצמה. הבאים אחרינו עוד ירחיבו ויעמיקו. __________________ בשבוע הבא: המולדות של ז'בוטינסקי; התיאוריות של פרויד ופיאז'ה; הרומן של ז'בוטינסקי "חמישתם"; חשיבות מורשתה של העיר אודסה בחזון של ז'בוטינסקי; ממדים באישיותו של אדם; סיפור עצוב בתולדות האדם; שליטת ז'בוטינסקי בהרבה שפות; תפיסת הביטחון האמיתית של ז'בוטינסקי.

1. באפריל 1935 פרשה תנועת "ברית הציונים הרביזיוניסטים", שאותה הנהיג זאב ז'בוטינסקי, מן ההסתדרות הציונית, והקימה את "ההסתדרות הציונית החדשה – הצ"ח", בספטמבר אותה שנה. 2. זאב ז'בוטינסקי, כתבים, נאומים (1940-1927), הוצאת ערי ז'בוטינסקי, עמ' 179. 3. חוקר את המין האנושי, חוקר חברות. 4. בנאום ב-18 בפברואר 1933 כינה בן-גוריון את ז'בוטינסקי "ולדימיר היטלר" ואמר כי "אל לנו לזלזל בסכנה ההיטלריסטית ביישוב העברי" (ז. כץ, "ז'בו", עמ' 834-833). אחרי חודש הוא אמר בנאום אחר כי תלמידי ז'בוטינסקי הם "סגני היטלר ברחוב היהודים" ו"אנשי היֶבְסֶקְצְיָה ההיטלריסטית" ("דבר", 21 במארס 1933). 5. סבטלנה נטקוביץ', פולמוס 'משבר המרקסיזם' וגיבוש תפיסותיו האידאולוגיות המוקדמות של ז'בוטינסקי 1903-1898, עיונים בתקומת ישראל, כרך 22 (2012), עמ' 24-1. 6. זאב ז'בוטינסקי, דער מאָמענט, ורשה, 16 בנובמבר 1934; נמצא בכרך לתיקונו של עולם, הוצאת מסדר ז'בוטינסקי, 2001. 7. הליבה של הפילוסופיה הדיאלוגית שפיתח הפילוסוף היהודי מרטין בּוּבֶּר: בזיקה הישירה לאתה, האני יכול להגיע לאלוהים, דהיינו לאמת. שורשיה של גישה זאת משתרגים לתפילה במניין, לפחות ביהדות, ולדיאלוג האפלטוני. "אני ואתה", מוסד ביאליק, 2013.