אישיותו של ז'בוטינסקי התגבשה בעשרים ושלוש שנותיו הראשונות, בין ינקותו באודסה – שכל רחובותיה חשופים, בכוונת מכוון של מייסדי העיר, לרוח המלוחה שעל פני הים השחור¹ – בתחילת שנות השמונים של המאה ה-19, לבין פעילות מלאה בהסתדרות הציונית ובקרב העם היהודי, בתחילת המאה העשרים. מאז הוא חי ופעל כאדם שגורל היהודים תלוי בו, כגיבור הרומן שלו, "שמשון": קנאי לעמו מחד-גיסא, ופתוח לכל תרבויות העולם, גם לתענוגותיו ולסטיותיו, מאידך-גיסא, כפי שתיאר זאת בבהירות עזה ברומן "חמישתם". הוא סבר שכדי לנטרל איומים יש ללמוד מן המאיימים, כפי שלמד שמשון מן הפלישתים וכפי שלמד הוא עצמו מן הבריטים, במלחמת העולם הראשונה. המדיניות הבריטית בפלשתינה איימה, לדעתו, על המפעל הציוני. הוא שהה בארץ ישראל בשנים 1926-1919, תקופת זמן שבה חיבר את "שמשון". הוא ביקר אז בחריפות את תפקוד שלטונות המנדט, ששיחקו בציניות מרובה את משחק ה"הפרד ומשול", והקימו את הלאומיות של ערביי ארץ ישראל, במטרה שתשמש משקל-נגד לשאיפות הלאומיות היהודיות. הוא ביקר בחריפות את ההבלגה ואת חוסר המעש של המנהיגים הציוניים, במקום שיגיבו בתגובה ברורה על התנהגותה זו של "אלביון הבוגדנית", שתכננה לבטל את מימוש הבטחתו של בלפור ל"בית לאומי לעם היהודי", על-ידי הקמת התנועה הלאומית של ערביי א"י.

בשנות ינקותו התחוללו "סופות בנגב" – הפוגרומים בדרום רוסיה – אוקראינה, מחוז לידתו, שנבעו ממניעים אנטישמיים, בעידוד השלטון, לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני. במאי 1881 התחולל פוגרום באודסה.³ מטרתם האמיתית של הפוגרומים הייתה להסיח את דעת הקהל הרוסית מבעיותיה האמתיות של רוסיה, על-ידי ליבוי היצרים האנטישמיים החבויים בלבבם של ההמונים הרוסים. אז הוטבעה הסיסמה: "הכה את היהודים והצל את רוסיה". "סופות בנגב" הניעו את גלגלי העלייה הראשונה, כאשר יהודים ניסו למצוא מפלט בארץ ישראל מהסכנות שארבו להם ברוסיה. תהליך התגבשות אישיותו הסתיים בימי הפוגרומים של תחילת המאה העשרים, ובייחוד הפוגרום בקישינב, הסמוכה יחסית לאודסה. הוא התרחש בעקבות פרסום עלילת דם בעיתון מקומי, בו האשים עורכו את היהודים ברצח של נער ונערה נוצריים – שנפטרו בעיר – לשם הכנת מצות לפסח.⁴

התהליך נחתם, כשבאוגוסט 1903 הגיע ז'בוטינסקי הצעיר לקונגרס הציוני השִשי בבאזל, כציר מטעם קהילת יהודי אודסה, והוא אך בן עשרים ושלוש. העובדה שציוני אודסה, מולדת הציונות – שבה חיבר ופרסם יהודה לייב פינסקר, בעקבות "סופות בנגב", את ספרו המכונן "אוטואמנציפציה", ושעליה נמנו גדולי אנשי הרוח של התנועה – בחרו באדם כה צעיר לייצג אותם, מלמדת על עוצמת אישיותו ועל השפעתה. היה זה "קונגרס אוגנדה", המכונה גם "קונגרס הבכי", על שום הסערה הרגשית העצומה שעוררה התוכנית ליישוב יהודים באוגנדה. ז'בוטינסקי נרשם פעם אחת לדבר במליאה. התחיל לשאת נאום פרובוקטיבי על נושא ביטחוני: "טקטיקה ומוסר",⁴ הופרע על-ידי צירים זועמים, שמקוריותו הבהילה אותם, והתבקש על-ידי הרצל לסיים ולרדת מן הבמה, וזאת, לאחר שהרצל – שלא היה נוכח בעת שדיבר – שמע מפי מנהיג האופוזיציה, ד"ר חיים ויצמן, שז'בוטינסקי "מדבר שטויות".⁵ "אלה היו המלים הראשונות והאחרונות שזכיתי לשמוע מפיו" (של הרצל), הוא כתב לימים. "הרצל עשה עלי רושם ענקי. המלה איננה גוזמה. אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות. בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם שיעשה עלי רושם כלשהו, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן.⁶ רק הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל. הנה עומד נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו".⁷

הרצל נפטר לאחר כשנה. במאמר הספד כתב ז'בוטינסקי בין היתר: "ההיסטוריה נוצרת על-ידי כוח עליון ועל-ידי הרצון הכביר של ההמונים; אולם באיטיות מכאיבה תזחל היסטוריה כזו, אם לא יירתם למרכבתה אדם גאוני, שלבו הרגיש סופג לתוכו את השאיפות הבלתי מורגשות והבלתי נראות של ההמונים, ומוצא את המלה הדרושה והמדויקת להבעתן. כזה הוא גלגל המנוף: נכון הדבר, לא הוא שמניע את המכונה – להפך! הוא עצמו פועל הודות למכונה, אולם יחד אתו עובדת המכונה ביתר קלות, ביתר מהירות. ישנן נקודות מוות, שבהן – בלא ספק – הייתה המכונה נעצרת, אלמלא גלגל המנוף שבה. גלגל המנוף של ההיסטוריה – לבו של המנהיג הגאוני הוא".⁸ ז'בוטינסקי ראה את עצמו כ"בחיר הגורל", שנועד להמשיך להניע את המכונה בקצב מוגבר, כממשיך דרכו של הרצל, לפני השואה הממשמשת ובאה. ז'בוטינסקי ראה בהרצל "בחיר הגורל" ו"מנהיג גאוני", כי הוא הניע תהליך של נטרול האיום על שרידותו של העם היהודי, על-ידי יציאה מן הגולה, עלייה למולדת הקדומה של העם היהודי, והקמת מדינה יהודית עצמאית, על-פי החוק הבינלאומי וכתב הסכמה (צ'רטר) מן המעצמה השלטת. שם יכוננו יהודים חברת מופת על-פי עקרונות דמוקרטיים-ליברליים, שהרצל וז'בוטינסקי היו שותפים להם. את הרעיונות האלה ניסח הרצל בספרו "מדינת היהודים". ז'בוטינסקי אימץ אותם עם דגש על שאלת הביטחון. כבר מראשית הגותו נמצא המנהיג במרכז תפיסת הביטחון שלו. המנהיג ממגנט את הציבור להפעיל את כל האנרגיה האצורה בו להגשמת התכלית המשותפת, ולא לבזבזה על מאבקים פנימיים. מנהיג הוא מרכיב יסודי בתפיסת הביטחון של ז'בוטינסקי. דמותו של הרצל והמפגש אתו היו אחת המולדות של ז'בוטינסקי, כפי שדמותו של ז'בוטינסקי והמפגש אתו, אחרי עשרים ושש שנים, היו אחת המולדות של מנחם בגין!!!

אירוע זה בקונגרס בבאזל מאפיין מאז את מסלול חייו של ז'בוטינסקי בקרב העם היהודי ובציונות: התמקדות בנושאים חיוניים לביטחונו של העם היהודי, שהם – נטרול איומים על יהודים, מבלי להתעלם מדילמות מוסריות; אי-הליכה בזרם; ביקורתיות עד פרובוקטיביות בנושאים ביטחוניים חיוניים; הרמוניה נדירה בין ביטחוניזם קולקטיביסטי לבין הומניזם אינדיבידואליסטי. יותר משהייתה זאת תפיסת ביטחון יהודית אוטנטית, הייתה זאת תפיסת ביטחון יוָנית קלאסית, שבה השתלבו הרמוניה חברתית, חינוך פלורליסטי ואסתטיקה תרבותית. את התפיסה הזאת ינק ז'בוטינסקי מעירו אודסה ומן הספרים שקרא מגיל צעיר ביותר, לרבות האיליאדה והאודיסאה של הומרוס, שהיו בעיניו פאר היצירה האנושית, אחרי התנ"ך (ראה להלן). בשבוע הבא: לאומיות ופוסט-לאומיות; אבולוציה לאומית; אין חלופה לצבאיות; צבאיות והומניזם; המשורר הלאומי ההונגרי שנדור פטופי; שימוש בכוח למטרות צודקות; אודסה כשטח כבוש; המודל של אודיסאוס; מי יכול לחולל את המהפכה העברית?

1. לפי מדריך סיורים מקצועי באודסה, האודסאים מאמינים שאָפְיָם המיוחד של העיר ושל תושביה נובעים מאוויר הים המלוח הנושב ברחובותיה. 2. ישראל ברטל, מאומה ללאום – יהודי מזרח-אירופה 1881-1772, האוניברסיטה המשודרת גלי צה"ל, משרד הביטחון ההוצאה לאור, 2002, פרק י"ג, "סופות בנגב". 3. הרצאות בכנס מדעי באוניברסיטת חיפה על נושא: במבואי עיר ההרגה – מאה שנים לפוגרום קישינב, 27 במארס 2003. יהודים רבים ברוסיה טענו כי את הפוגרום בקישינב יזם, או לפחות עודד, שר הפנים ויאצ'סלב פלבה ((pleve, שמונה לתפקידו שנה קודם לכן, לאחר רצח קודמו דמיטרי ספיאגין. ראה להלן. 4. הצירים מרוסיה תקפו את הרצל על שנפגש עם שר הפנים הרוסי פלבה. הם סברו כי פלבה יזם את הפוגרום בקישינב. הוסכם בין הצירים לא לדון במליאה בנושא רגיש זה. ז'בוטינסקי החליט דווקא לדבר עליו ולהגן על הרצל, על-פי הגישה שלמען העם היהודי מותר לדבר גם עם השטן. 5. במחקרו על הציונות במפנה המאה, טען מיכאל סטניסלבסקי שז'בוטינסקי "פברק" את המפגש הזה עם הרצל באוטוביוגרפיה שלו, "סיפור ימי", וכי לפי הפרוטוקול לא הרצל אלא יושב-ראש המושב ביקש ממנו לרדת. בניגוד לסטניסלבסקי, אני סבור שאין סתירה וששתי הגרסאות יכולות להתיישב זו עם זו. טיעון ה"פברוק" משרת את רצונו של סטניסלבסקי להתעלם מכמה אירועים שתיאר ז'בוטינסקי ב"סיפור ימי", אך אינו מבוסס, שהרי ייתכן שגם היו"ר ביקש מז'בוטינסקי לרדת, ומשהתמהמה, דרש זאת ממנו הרצל בכבודו ובעצמו. Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, Berkeley and Los Angeles, 2001, Chapter Seven, Page 161 6. כשכתב קטע זה ב"סיפור ימי", דומה שנשמט מזיכרונו יחסו ליוסף טרומפלדור שאתו הקים את גדוד מובילי הפרדות באלכסנדריה, בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועל שמו קרא לתנועת הנוער שבראשה עמד – ברית טרומפלדור. 7. זאב ז'בוטינסקי, סיפור ימי – חלק ראשון, פרויקט בן יהודה, [קישור] להלן: סיפור ימי. 8. זאב ז'בוטינסקי, "בשבתי לארץ", מכון ז'בוטינסקי, ת-1904/2/עב.