פרופ' דורון מנשה מוכר בקהילה המשפטית כמרצה וחוקר מחונן, יצירתי ורחב אופקים הפורש משנתו מעבר לתחומי המשפט, אל הפילוסופיה, המתמטיקה ותחומי ידע נוספים. בכתיבתו ובאישיותו ניכרת אהבת האדם והבנה לסבלו ובעיקר בולטת האמונה הטוטאלית בבורא עולם ובהאצלותיו עלי אדמות. הפעם לא אדבר על כישוריו כפרופסור למשפטים אלא על כתיבתו האחרת, רחבת היריעה בתחום השירה. כתביו משקפים את העומק המשפטי והפילוסופי כמו גם את רוחב לבו ורגישותו לכל אדם. והנה לצדם מופיע פן נוסף, אך לא נסתר שלו: השירה. בשנים האחרונות פרסם דורון מדי פעם, באתר שלו, שיר פועם ומהדהד החודר אל הלב והמוח המרעיד נימים נסתרים ומזכיר לקורא את תום הילדות עם עומק העלומים ותובנות הבגרות. הנה הגיע לידיי ספר השירים שלו ואחוז התרגשות קראתי וקראתי בו עד לסיומו. אני נזכר במילותיו של פנחס שדה בספרו "החיים כמשל" שסיפר כיצד כנער עמד על סולם במקום עבודתו באישון ליל וקרא בהתרגשות את "כה אמר זרתוסטרא" של ניטשה, קרא ובכה כל הלילה. התרגשתי גם אני ושורות מוארות מן הספר הופיעו בחלומי. אנסה לשתף אתכם, הקוראים, בתחושותיי ובתובנותיי ואנסה לצמצם את היריעה הרחבה לצדה המשפטי של השירה, אף כי מדגדג בקצה אצבעותיי שלא להתמקד... השיר פולילב מבטא את כיסופיו של המשורר לעבור בהצלחה את המבחן הקשה מכל ברגע הפרידה מארץ החיים.

לעתים אני מדמה את הרגע האחרון

המלאכים יעטו על רוחך

רצועות תפילין של אהבה

ויסבירו בנחת:

פולילב

פוליגרף משופר.

אפשר לראות מסוף העולם

ועד לנקודת ההתהוות

להתבונן היטב איפה היה מונח הלב בראשית האהבה

וכמה סטה מן המסלול...

הפוליגרף האלוקי, היודע הכול, העוטף הכל באהבה, בוחן את רוחו של זה שמקרוב בא את השגגות והבושה ואת הנסיבות הקוראות לדון לכף זכות. זאת לצד צערו של הבורא על התרחקות האדם מבוראו, התרחשות המכאיבה לבורא, זו הנרשמת שוב ושוב בפוליגרף האלוקי, בפולילב. השיר מזכיר לכל אחד מאתנו, כי כל מעשיו ומחדליו נרשמים וכי יש רגע של אמת צרופה, אמת הנעדרת מהחיים עלי אדמות, אמת שאולי הייתה מטייבת את הקיום ולהוותנו סרה מאתנו, אך מופיעה בעת עזיבתנו את ארץ החיים. דורון כואב את העדרה של האמת האמורה לצמוח מארץ, אך במהלך דורות רבים היא נחבאת מרובנו, אם לא מכולנו. השיר פך קטן בלבל אותי - המדובר בשבריר שניה בתחנת הרכבת. מי שמכיר את דורון, יודע כי נסיעותיו לחיפה נעשות לרוב ברכבת. האם אותו רגע נשבה המשורר בקסם הבהק זיווה של נערה טהורה שדמותה שבתה לרגע את מבטו של המשורר או סמל היא, סמל ל"פך קטן" -

בלתי ניתן למיון קטלוגי במחסני זכויות האדם

לא סחיר בעליל לא אוכל להכריע אולם אותו פך קטן ...בחותמת הזיכרון

קדם שטומאו השמנים, קדם שנגס הזמן בליבת הפרי... עשוי לשמש הן כך והן כך. מכל מקום, אותו פך קטן או נערה טהורה שלא דבקה בשניהם זוהמת העולם אינם סחירים בין כנכס הנתון תחת עיקול (המגביל סחירות בנכסים) ובין כשטר בלתי סחיר. הזיקה המשפטית אל טוהר האדם מתווכת במחסן זכויות, לא תמיד ממומשות. אולם, יש דברים שאינם ניתנים להיות בקשר עם תחום המשפט והם ניקיון הכפיים המוחלט שהוא "בלתי סחיר בעליל" ומקומו בקשר האדם עם בוראו. בשירו בין אור לחושך מתאר דורון את המעבר החד בין ילד צעיר שחטא ונשלח למאסר לבין אותו ילד, בהיותו נתון במאסר, שהפנים והבין. האופטימיות הבלתי נלאית של דורון, אהבת האדם והחמלה שהביאו אותו לתאר את הילד הנתון בתחילה באזיקים, המגיע לבית המשפט והנשלח למאסר ולאחר מכן את האסיר שקיבל מסוהרת הדס להבדלה וסידור של סליחות, שלא נרדם כל אותו לילה וקרא בסידור בליווי ריחו של ההדס ולבסוף קם אדם אחר. דורון מאמין באדם, זו תמימות מבורכת וראוי שיהיו בינינו גם כאלה. בחברה ההולכת ומתבהמת, הולכת ומתקרנפת, בלתי מודעת לעצמה, מושחתת וחוטאת ללא גבול, מציב דורון, המשורר, מגדלור של אהבת אדם וחמלה המכוון את סירותינו המטלטלות אל חוף מבטחים. זו תרומתו של המשורר לכולנו - שובו אל האדם הטהור, הרגיש והמצפוני והתרחקו מכל מה שמפתה אתכם לפשוע. דורון מאמין באדם וביכולתו להשתנות ולבחור נכון ובעיניי זו גדולה. בשירו על החתום שהייתי קורא לו גם בשם "על החרות" מציב דורון תמונת מראה לחירויות האדם שהושגו בעמל ובמרי במאות האחרונות. הוא מדבר בשם "הוועד הלוחם באי עצבות" ובשם "מועצת האי חושך" ואלה מתירים -

חפש ממחשבה

חפש מבטוי

חופש מאי הבטוי

חפש מאמונה, מאהבה, ממשפחה

חפש מאי המשפחה

חפש מאחריות...

היכן יש ועד כזה הלוחם באי עצבות? היכן קיימת מועצת אי-החושך? המלחמה באי עצבות היא התביעה שנישאר עצובים מופרדים, עם חירויות שידגישו אולי את האינדיבידואל בנו אבל יטשטשו את הדומה בנו, האוהב והאחראי על זולתו. הליברליזם אותו מבכה דורון הוא המקנה חופש מאמונה ממשפחה ומאחריות. זה שמסרב לחוקק את חוקי לא תעמוד על דם רעך. הוא אינו רק אידאולוגיה אלא תנועה ממש שיש לה ארגונים וועדים החותרים לכך שלא נהיה שמחים וערבים זה לזה. מועצת האי חושך שלו מבטיחה רק נאורות במובן של אי-חושך, אי-דיכוי ומניעת פגיעה ישירה בזולת (גם זה חשוב) אבל אינה יכולה למלא אדם באור תקווה ואהבה. אכן, האנרגיה החשובה מכל היא אנרגיית האהבה ובפרט אהבת האדם את עצמו. מי שאוהב את עצמו, עשוי לאהוב בשלמות ומכאן הערכתי למלאכתו של דורון המשורר המשקף לנו מצב שקורא להתבוננות מחודשת בעצמנו ותורם לאהבת עצמנו. השיר מיסטר X הוא המשך לתהייה הגדולה של דורון על מנהיגות אחראית, על הפער שבין אידיאולוגיה לחיים ועל אי-הקושי במציאת האמת החמקמקה. הרפורמיסט הגדול שבכוחו לבנות עולמות ולהחריבם קורא ל"שלום עולמי ועכשיו" אך מנגד -

במדרגות פוסע עזריה שכנו

סמרטוט רצפה בידו

מלא פליאה ותוהה

האם אני בא בכלל

"עולמו".

השיווק הססגוני של סיסמאות והפרחת בלוני אידיאולוגיה הוא לזרא בעיניו של המשורר. הוא מבקש את האמת הצרופה ותוהה האם תימצא. עזריה הוא אחד האדם, גם הוא אדם חושב, גם הוא אדם עם פוטנציאל לחיות חיים שלמים של אהבה. עזריה תוהה, מהו אותו עולם מוזר של מפריח הסיסמאות? מיהם יושביו? האם הוא מן האפשר? ואין לו תשובה. לאיש אין תשובה. אולם התנהלות בעולם עם סמרטוט רצפה ביד, זו אמירה - מיליוני אנשים סמויים מן העין מנקים את רצפת ביתם וחלקם את רצפת חייהם. חלקם מנקים את רצפת בתיהם וחייהם של אחרים, מעשים קטנים אך גדולים לתיקון העולם. שים לבך, מיסטר X הרפורמטור - אתה מחמיץ את האדם. סיסמאותיך נאות הן אבל בעולמך נעדרים המיליארדים החיים ונאנקים תחת עול אי-השוויון. דורון מבטא כאן אמירה אוניברסלית שמשמעותה הרבה מעבר למילים. השיר מנגיד את זרותו של ה"מיסטר" אלא מול עזרתו בעלת המשמעות הפרטיקולרית של עזריה שעם התחושה שמבוזה הוא, עולה התחושה שעליו נשען העולם ולא על מפריחי הסיסמאות. יש ביקורת על נסיון האדם להגיע לאוניברסליזם תוך איבוד האדם הפשוט, הקטן, האחד. אוכל להמשיך עוד ועוד, אך חזקה עליי מצוות העורך לגרות את הקורא במילים ספורות ולא להרחיב ללא גבול. זהו "סוד הצמצום והניפוי" שלאורו אלך. ספרו של דורון מנשה מקסים, משמח, מעציב, מרגש, עוצמתי וראוי שכל אדם חושב ובעל לב יקרא בו מדי פעם. זהו ספר שמניחים ליד המטה ומעלעלים בו שוב ושוב.