חברי הכנסת הוכיחו בשבוע האחרון, שמוצדק להדביק להם את התווית של בזבזני כספי הציבור לצרכים, שאין להם חלק ונחלה בצרכים המיועדים לציבור. אני מתקשה להקליד את הסכום, שדורשים חברי כנסת ממפלגות מסוימות לקראת מערכת הבחירות, הצפויה להתנהל בסוף חודש אוקטובר או תחילת חודש נובמבר השנה. הוויכוח הלוהט, המלווה בנאצות המביישות את חברי הכנסת והמוסד שנקרא כנסת, נסוב סביב המחלוקת, האם כל יחידת מימון של חבר כנסת במערכת הבחירות תהיה 1.4 מיליון שקל או 1.66 מיליון שקל. יש אפילו כאלו התובעים 1.8 מיליון שקל לחבר כנסת. סכום זה יש להכפילו ב-120 חברי כנסת, והתוצאה מביישת אותנו כחברה, שאלה הם נציגנו. בושה שיהיה חבר כנסת אחד, שיסתייע במאות אלפי שקלים של כספי ציבור במערכת הבחירות. הדברים אמורים לכתובתם של כל חברי הכנסת מכל המפלגות. חברי כנסת, שהתבטאו בדיונים בכנסת נגד מימון של כל חבר כנסת בסכום המדהים העולה על מיליון שקל, חייבים לתת ביטוי מעשי להתנגדותם בדיונים ולסרב לקבל מימון מפלגות. חובה עליהם לסרב לקבל מיליוני שקלים, שעדיף שילכו לצרכי ציבור דחופים. צרכים רבים כאלו ממתינים לתקצוב, שממאן להגיע. זו תהיה תעודת כבוד למפלגה, שתסרב לקבל כסף מהמכונה הבזבזנית של כספי ציבור. מדינת ישראל הולכת למערכת בחירות חמישית אחרי ארבע מערכות בחירות מתישות בתקופה קצרה מאד. הציבור בישראל מכיר בעל פה את כל המסרים ואת כל הסיסמאות של כל מפלגה. אין מי שאינו מכיר את כל הג'ינגלים ואת כל הנשמות הפועלות בכל מפלגה אחרי אותן ארבע מערכות בחירות, שפקדו אותנו בתקופה כה קצרה. לכן תמוה מדוע זקוק חבר כנסת לסכום של מעל מיליון שקל לחבר לתקופה קצרה של כ-4 חודשים כדי לשווק את מרכולתו האישית והאידיאולוגית. אני מצפה, שיהיו חברי כנסת, שיסרבו לקבל את התקציב הבזבזני, שהוא פרי מציאות של כנסת שאינה שומרת על כספי הציבור.