אחת ממטרותיו של ולדימיר פוטין בפלישה לאוקראינה הייתה לשנות את מאזן הכוחות הצבאי באירופה. הוא השיג אותה – אך בצורה הפוכה מזו שאליה התכוון, קובע ניו-יורק טיימס. במקום לחזק את רוסיה ולהדוף את נאט"ו לגבולותיה בעידן הסובייטי, פוטין ניצב כעת בפני ברית מאוחדת כפי שלא הייתה מאז נפילת בריה"מ, נחושה יותר להתייצב מול ארצו ועם הצטרפותן הצפויה של שבדיה ופינלנד – חזקה יותר. עם זאת, מדגיש הטיימס, על ארה"ב ובעלות בריתה לשים לב לבחירות הקריטיות שבפניהן. עליהן לבחון היטב כיצד הן רוצות שתיראה הברית ביניהן ומה המשמעות של צירוף שבדיה ופינלנד. מתן תשובות לשאלות הקיומיות של הברית מחייב לשכנע את האמריקנים שהרחבת נאט"ו צפונה מצדיקה את המחיר האפשרי; כיום הציבור האמריקני חלוק בשאלה האם יש לצאת למלחמה למענה של חברה בברית, כפי שקובע הסעיף המרכזי (סעיף 5) שבאמנה שלה. חלק מההרחבות של נאט"ו באו לאחר דיון רציני בסנאט והעלאת שאלות משמעותיות. למשל: האם הצורך בהסכמה פה אחד הפך למכשול, כאשר מספר החברות מגיע ל-30? מהו המחיר של פריסת חיילי ארה"ב? האם סעיף 5 נוטל מהקונגרס את סמכותו החוקתית להכריז מלחמה? בלא המלחמה באוקראינה, איש לא היה חושב על התרחבות של נאט"ו צפונה. שבדיה לא נלחמה מזה 200 שנה, ופינלנד אימצה זה מכבר מדיניות של אי-מעורבות צבאית. אבל הפלישה הרוסית שינתה בצורה דרמטית את הלך הרוח הציבורי בשתי המדינות, אשר שלחו מיד ציוד ונשק לאוקראינה ובשתיהן נוצר רוב ברור בעד הצטרפות לברית. לשתיהן יש צבאות חזקים היכולים להשתלב בקלות בפעילות של נאט"ו ושתיהן דמוקרטיות חזקות – דרישת סף להצטרפות. תהליך ההצטרפות לנאט"ו אינו אוטומטי. יש צורך בהסכמה פה אחד של כל החברות הקיימות, וזו האמריקנית מותנית ברוב של 67 סנאטורים. אבל המזכ"ל ינס סטולטנברג מצפה ששבדיה ופינלנד יצטרפו במהירות, במיוחד לאחר שטורקיה הסירה את התנגדותה. השתיים חברות ב"שותפות לשלום" של נאט"ו, סוג של חברות נלווית. הדיונים השבוע בפסגת נאט"ו על ברית גדולה יותר וחזקה יותר התנהלו אל מול החזון שלה לעשור הקרוב, אשר אשתקד קרא להתמקד בסין, שינויי האקלים ולוחמת סייבר. אבל האירועים בשטח חייבו את הברית לחזור למשימת הליבה של שמירת החופש והביטחון באירופה באמצעים מדיניים וצבאיים. האסטרטגיה המעודכנת עוסקת בצדק גם בשיטות לוחמה חדשות יותר, החל מסייבר ובינה מלאכותית וכלה בדיסאינפורמציה. השינויים בנאט"ו יסייעו למדינות אירופה להתמקד באתגרים הביטחוניים של היבשת, וגם יבליטו את הצורך שכל החברות בברית ישלמו את חלקן ההולם. רק מעטות מהם עומדות ביעד – 2% מהתמ"ג – מה שגורם לאמריקנים רבים לחוש שהם מסבסדים את ביטחון אירופה ומאפשרים לממשלות היבשת להוציא כסף ליעדים כמו מדיניות רווחה נדיבה. המחיר של השקעת החסר בביטחון בא לידי ביטוי בולט עם הפלישה לרוסיה: ימים אחדים אחריה הודיעה גרמניה על תוספת של 100 מיליארד אירו, כהודאה בכך שלא די בכוח כלכלי. רוסיה הזהירה מפני תוצאות רציניות אם שבדיה ופינלנד יצטרפו, כגון הצבת כוחות נוספים באזור הבלטי. הגבול בין רוסיה לפינלנד משתרע לאורך 1,300 ק"מ; חצי-האי קולה הוא ביתו של הצי הצפוני של רוסיה; סנט פטרסבורג, העיר השנייה בגודלה במדינה, נמצאת 150 ק"מ מהגבול. אבל פוטין כנראה מבין ששתי המדינות קשורות זמן רב לנאט"ו, בלי להיות חברות רשמיות – מעריך הטיימס. שבדיה ופינלנד יביאו לנאט"ו צבאות מודרניים ומקצועניים, ובמיוחד צוללות ומטוסי קרב. כוחותיהן כבר קיימו תרגילים עם כוחות נאט"ו וחלק ניכר מן הציוד דומה. ושתי המדינות מצויות בחזית המאבק נגד שטפון הדיסאינפורמציה מרוסיה. אפשר להבין את דאגתו של פוטין מהתייצבותה של הברית על גבול רוסיה, אבל רשימת הפרובוקציות שלו כה ארוכה והאיום שלו על אירופה כה מוחשי, עד שברור לחלוטין מדוע שבדיה ופינלנד רוצות את הגנתה של נאט"ו.