המשטרה מדליפה ללא הרף. איך אני יודע, בלי לחשוף מקורות עיתונאיים? פשוט נורא: כי מדי יום, פשוטו כמשמעו, היא מבקשת ומקבלת צווי איסור פרסום על חקירות שנפתחו לפני שעות אחדות ובהן המידע מצוי אך ורק בידי אנשיה. אם היא לא הייתה יודעת ששוטרים מדליפים, ואם בתי המשפט לא היו יודעים ששוטרים מדליפים, לא היה צורך בצווים האנטי-דמוקרטיים הללו. ראו לשם השוואה את רשות ניירות ערך, רשות המיסים ורשות התחרות: מהחקירות שלהן אין אפילו זרזיף של מידע שלא בצינורות הרשמיים. ככל שהחקירה מתוקשרת יותר, ההדלפות רבות יותר והסיבות מובנות. הציבור והתקשורת יותר מתעניינים והחוקרים מתפוצצים מגאווה על כך שברשותם המידע שכל כך הרבה אנשים רוצים לדעת. גם התמורה האפשרית – בדמות פרגון מיידי ואולי עתידי – היא גבוהה יותר. שיהיה ברור: יש הדלפות שהן תרגילי חקירה לגיטימיים ונועדו להלחיץ את החשודים, כך שיעשו טעויות ואולי יפתחו במרוץ להפליל זה את זה – אך הן חייבות להיעשות בצורה מושכלת ומדודה ובאישור של אגף החקירות והמודיעין. איכשהו בשנים האחרונות נדמה שזה לא המצב, ואם כבר – אז ההדלפות פוגעות בחקירות. בתיקי נתניהו ההדלפות היו בלתי פוסקות ותמיד לרעת החשודים בכלל ובנימין נתניהו במיוחד. עו"ד בועז בן-צור אמר שוב ושוב, ובצדק, שאין לו טענה לעיתונאים שעושים את מלאכתם אלא למדליפים – אם כי כשלעצמי, הייתי כעיתונאי מתייחס בזהירות יתרה לקטעים בודדים ומבודדים מתוך חקירות בנות עשרות שעות ולכמה שורות במסמך אחד מבין רבבות. כאן דומה שהמטרה היחידה של המדליפים הייתה להאדיר את שמותיהן של המשטרה והיחידה החוקרת (להב 433), ולא משנה מי ומה נפגע בדרך. ועוד נקודה: הברדק בקבלת אישור היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, לפתיחת החקירות נגד נתניהו. החוק מחייב במפורש אישור שכזה כאשר עסקינן בראש ממשלה מכהן, והפרקליטות לא הצליחה להציג אישורים ברורים ומסודרים בכתב. מה שהיה זה כל מיני סיכומי ישיבות ותיעוד של אישורים מתגלגלים שניתנו בעל-פה. בית המשפט קבע שבינתיים זה בסדר בדיעבד, גם אם רחוק מלהיות תקין מלכתחילה. למה בכלל להגיע לפינה הזאת? למה הפרטץ' הזה? זלזול? יוהרה? אי-ידיעת החוק? תשובה של ממש לא קיבלנו.

הפשלות נמשכו בשלב הפרקליטות ושתיים בלטו במיוחד. האחת: ההתעקשות של התביעה לומר ש"פגישת ההנחיה" בין שלמה פילבר לבנימין נתניהו (בה, לטענת פילבר, נתניהו הורה לו ללכת לקראת בזק ושאול אלוביץ) התקיימה "זמן קצר מאוד לאחר אישור מינויו של פילבר" למנכ"ל משרד התקשורת בידי הממשלה – 7.6.15. מחקרי התקשורת והיומנים של נתניהו היו בידי הפרקליטות, היא ידעה שההיתכנות של תאריכים אלו היא נמוכה מאוד – אבל בחרה בניסוח כושל. אם הייתה כותבת "במועד לא ידוע, סמוך מאוד לאישור מינויו" – היא לא הייתה צריכה להתפתל ולנסות להוכיח שפילבר טעה (וגם לא הייתה נותנת לפילבר הזדמנות פז לשרת את ההגנה באמצעות התעקשות על מועד בעייתי). העובדה שהבעייתיות הזאת לא הוצגה לפילבר בחקירה הראשית, אף היא לא מוסיפה לאמינות של הפרקליטות. השנייה: אי-העברת חומרי חקירה מהותיים בנוגע לאילן ישועה. עו"ד ז'ק חן, סניגורו של אלוביץ, לחץ בטעות על קישור בטבלת האקסל שקיבלה ההגנה – ונפתחה לו מערת האוצרות של עלי באבא: מאות התכתבויות של מנכ"ל וואלה דאז, אשר גילו שהוא היה מוכן לתת תקשורת סופר-אוהדת גם ליריביו הפוליטיים של נתניהו, למנהלים בכירים ולידידים אישיים. התביעה מלכתחילה נשענה על כרעי תרנגולת, כאשר טענה ל"היענות חריגה" בלא להוכיח מהי "היענות רגילה"; כעת התזה שלה נראתה עוד יותר בעייתית. שיהיה ברור: אני לא חושב לרגע שהייתה כאן תפירת תיקים. לחשוב שכן, פירושו להפוך את המשטרה והפרקליטות לגופים בסגנון יוסף סטאלין. לחשוב שכן, פירושו להתעלם מכך שלא נמצא אפילו אחד בין מאות החוקרים והפרקליטים שעסקו בפרשות, שיקום ויצעק: אתם תופרים תיקים. אני כן בטוח שהיו כאן שכרון כוח, יוהרה ובמידה מסוימת התקבעות תת-הכרתית ומערכתית על הסיפור המפליל.

בנקודה הבאה "הצליחו" התביעה וההגנה יחדיו לפגוע באמון הציבור – גם באמון ביועץ המשפטי לממשלה וגם באמון בראש הממשלה לשעבר. הכוונה היא לאופן מימון הגנתו של נתניהו, שהוא עצמו העריך בסכום של 10 מיליון שקל. תחילה ביקש נתניהו להיעזר בבן-דודו המנוח, נתן מיליקובסקי, ובחברו ספנסר פרטרידג'. ועדת ההיתרים שליד משרד מבקר המדינה דחתה את הבקשה, משום שנתניהו סירב למסור את הנתון הכי בסיסי: כמה תשלם מכיסך. גם החלפת הרכב ועדת ההיתרים, לאחר שמתניהו אנגלמן (מועמדו של נתניהו) נבחר למבקר המדינה במקום יוסף שפירא (שבהחלט עשה לו חיים קשים), לא הביאה לשינוי. בכל העסק הזה היה מעורב מנדלבליט, למרות שמדובר בניגוד עניינים מובהק: בכובעו כראש התביעה הוא חתם על כתב האישום, ובכובעו כיועץ המשפטי הוא הביע דעה על מימון הגנתו של נאשם מספר 1. שלא במפתיע, מנדלבליט סבר שנתניהו אינו יכול לקבל מימון חיצוני שכזה ושעליו להחזיר את הכסף שכבר קיבל (הסוגיה תלויה ועומדת בפני בג"ץ). גם אם הייתה זו חוות דעת מקצועית ונקייה לעילא, מנדלבליט נחזה כמי שפוגע בהגנת הנאשם; וחכמינו כבר לימדונו, שיש חשיבות עצומה למראית העין. בפועל, מאחר שלא הוענק לנתניהו היתר לקבל תרומות, נשאלת השאלה מהיכן הוא כן מממן את ההגנה. זכותנו לקבל תשובה על כך, משום שלא מדובר באדם פרטי אלא במי ששואף לחזור לתפקיד ראש הממשלה; ומשום שכתב האישום עוסק בחלקו בדיוק בנושא הזה – יחסיו של נתניהו עם ידידים מיליארדרים. היה מקום לבדוק את שכר הטרחה בסך 1.5 מיליון שקל ששילם הליכוד לסניגורו, עו"ד עמית חדד, תמורת ייצוגם של עופר גולן ויונתן אוריך; כפי שהראיתי כאן, הסכום הזה נראה מופרז לאין שיעור. היה מקום לבדוק כל מיני שמועות שמתרוצצות לגבי מקורות המימון – שמועות שאיש אינו מפרסם משום שכנראה איש אינו מסוגל להוכיח; אבל כבר הערנו לגבי מראית העין. אלא שדומה שרשויות החקירה, ולא במקרה היחיד בתיקי נתניהו (נרחיב בנוגע לתועלמנים), מעדיפות כעת לשבת בחיבוק ידיים לבל ייטען נגדן שהן רודפות את נתניהו. וכך, גם אם יש סימני שאלה, הם ממשיכים לרחף. נתניהו מצידו היה יכול לדווח לציבור מיוזמתו על מקורות המימון, אך משום מה יש לי תחושה שזה לא יקרה.

יצא לי לסקר כמה משפטים גדולים עוד לפני משפט נתניהו, ובראשם משפט הולילנד ומשפט רונאל פישר. יצא לי לשבת עשרות אם לא מאות פעמים בדיונים פליליים ברחבי הארץ. מעולם לא ראיתי תיק בו ההגנה, בכוונת מכוון, מייעדת חלק מאמירותיה לא לבית המשפט אלא למי שמצוי מחוצה לו. מעולם לא – עד משפט נתניהו. הרושם הברור, אחרי שנה וחצי של הוכחות, הוא שדברים רבים נאמרים לאוזני התועמלנים של נתניהו (בהם נעסוק בנפרד) ולאוזני הציבור התומך בו. לא אחזור כאן על פרטי הדברים, גם כי הם מרובים וגם כדי שלא להדהד אותם שוב. בגדול, מדובר בטענות נגד ההגינות של החוקרים והמקצועיות של התובעים, בהטחת מה נעשה שלא כשורה ומה שלא נעשה למרות שהיה צריך להיעשות, בהאשמות אתיות ואפילו פליליות, בייחוס מניעים זרים עד כדי שיקולים פוליטיים ועוד ועוד. כל אלו לא אמורים להשפיע על שופטים מקצועיים, במיוחד כאשר עסקינן בתיק ענק בו ההכרעה ממילא תינתן בעוד מספר שנים. אבל גם שופטים הם בני אדם ודברים עלולים לשקוע בתת-ההכרה שלהם. וכאמור, הרושם הברור הוא שהקהל העיקרי מצוי מחוץ לבית המשפט. זכותם וחובתם של סניגורים לטעון כל טענה ממשית (ולפעמים גם לא לגמרי ממשית) לטובת לקוחותיהם. זכותם וחובתם להצביע על מה שנראה להם כמחדלים ופגמים בהתנהלות רשויות האכיפה. לצד זאת, גם הם officers of the court, חלק חשוב ובלתי נפרד ממערכת המשפט ועשיית הצדק. עליהם לחשוב האם רווח נקודתי אינו עולה במחיר של נזק רוחבי; האם סיוע להוט מדי לנאשם אחד אינו עולה במחיר של פגיעה במערכת המשרתת את החברה כולה. במקרה של משפט נתניהו, כאשר האווירה הרעילה בחלק מן הציבור ידועה היטב, הסכנות הללו מוחשיות במיוחד.

בצד של נתניהו מצויים גם תועמלנים המוכנים לעשות הכל כולל הכל כדי לסייע לו, לצייר את התביעה והמשטרה כפושעות, להכפיש ללא גבול את עדי התביעה ולהדהד בקולי-קולות כל טענת הגנה וכל אמירה שלה הנזרקת לחלל האולם. הם מעלים טענות צבועות וסותרות; הם מדווחים רק על מה שמתאים לתזה שלהם; הם מוציאים דברים מהקשרם ומוסרים חצאי אמיתות. לטעמי, הפעילות הזאת עברה מזמן את הרף העליון של הבעת דעה לגיטימית ומצויה עמוק באזור המחייב בדיקה. לכאורה יש כאן חשד לעבירות בלתי פוסקות של הטרדת עדים, העלבת עובדי ציבור ועוד. ויש כאן, שוב לכאורה, חשד להיקף חסר תקדים של עבירת הסוביודיצה; דומה שזהו המקרה בה' הידיעה בו יש לאוורר אותה מן האבק שהעלתה ולבחון האם היא מתרחשת. העבירה הזאת נמצאת בסעיף 71(א) לחוק בתי המשפט: "לא יפרסם אדם דבר על עניין פלילי התלוי ועומד בבית משפט במטרה להשפיע על מהלך המשפט או על תוצאותיו, וראייה מראש את ההשפעה האמורה כאפשרות קרובה לוודאי כמוה כמטרה להשפיע, והכל אם יש בפרסום כדי להשפיע כאמור". העונש המירבי עליה הוא שנת מאסר. העבירה הזאת הופעלה פעמים בודדות ב-74 שנות המדינה, וטוב שכך – גם משום שהמקרים הללו באמת נדירים, וגם משום שהיא משיקה לחופש הביטוי. אבל כל עוד היא בחוק, חובה על רשויות האכיפה ובתי המשפט להשתמש בה במקרים המתאימים. קריאת קמפיין התעמולה המלווה את משפט נתניהו ברשתות החברתיות, ובמיוחד דברי הנאצה נגד התובעים והעדים, מובילה אותי למסקנה שעל פניו זהו מקרה המחייב לכל הפחות חקירה. שימו לב שהעבירה איננה רק כוונה להשפיע על תוצאות המשפט – ונצא מתוך הנחה ששופטים מקצועיים לא נחשפים לדברים ולא מושפעים מהם – אלא גם על מהלכו. אם תוצאת הפרסום היא שהמשנה לפרקליט המדינה מאובטחת בבואה לאולם; אם התוצאה היא שעדה מרכזית מאובטחת גם היא; אם התוצאה האפשרית היא שעדים אחרים עלולים לחשוש לדבר, שמא גם אם יהפכו ליעד לאותם חיצים מורעלים ובלתי פוסקים – אזי מתקיים לכאורה יסוד העבירה. העובדה שכאמור במשך שנים לא מפעילים אותה, אינה סיבה להימנע מכך כאשר על פניו המעשים הם בוטים ביותר ונמשכים ללא הפסקה. במקביל, מותר לתהות מהם מקורות המימון של אותם תועמלנים ומהם מקורות המידע שלהם. הם מפרסמים פרטים שאינם בידיעת הציבור (שוב, רק כאלה שלדעתם מסייעים לנתניהו) ולעיתים גם כאלה שאינם מוגשים לבית המשפט. הם מעלים טענות קשות שההגנה איננה מעלה; לא ברור האם הדבר מעיד על חוסר תיאום או שמא דווקא על חלוקת עבודה. מותר גם לשאול האם ועד כמה מודע נתניהו עצמו לפעילות הזאת; יש סימנים לפחות למודעות חלקית. אך כפי שכבר אמרתי, הרשויות מפגינות אימפוטנציה – אולי מחשש שיגידו שהן מתנכלות למי שנלחם בהן. לטעמי זהו שיקול שאינו ענייני והוא מתעלם מהפגיעה הקשה באמון הציבור במערכת כולה. גם הטענה שמדובר בחופש הביטוי אינה רלוונטית; כמו לכל זכות, לחופש הביטוי יש מגבלות והוא אינו כולל מסעות הכפשה ומה שעלול להיות עבירה פלילית.

רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם ניצבים בפני אחת המשימות הקשות ביותר שהוטלו אי-פעם על שופטים ישראלים: לנהל סופר-מגה-תיק בעל השלכות פוליטיות וחברתיות עצומות, בו כל שאלה שלהם וכל החלטה שלהם עלולות להוביל לתרועות מצד אחד ולהאשמות מצד שני. מאחר שכבר מזמן אי-אפשר לנהל בישראל דיון ענייני על משהו שקשור בבנימין נתניהו – שני הצדדים אשמים בכך – גם מהלכיו של בית המשפט עלולים להיקלע לאש הצולבת הזאת. הקו הבסיסי של השופטים הוא לנהל את המשפט הזה בדיוק כמו כל משפט אחר. עד עכשיו הם לא קיבלו שום החלטה ולא נתנו שום הוראה שאינן מעוגנות היטב בתקדימים המחייבים ובנהלים המקובלים. לעיתים מתקבלת עמדת התביעה, לעיתים הם מצדדים בהגנה. הכל לגופם של דברים. הם מאפשרים לשני הצדדים חבל ארוך למדי בהצגת שאלות ומסמכים, אם כי לעיתים קצת מתקשים להכניס את ההגנה למסגרת שלדעתם היא היעילה יותר – אבל לא משהו חריג. לצד זאת, דומה שבשבוע שעבר יצאה שגגה מלפני בית המשפט. הדס קליין ביקשה לספר על מה שנראה לה כהטרדה מצד תועמלני נתניהו, אך השופטים מנעו זאת. גם כאשר התובע בתיק 1000, עו"ד אלון גילדין, הציג לה שאלה ישירה בנושא, הם הבהירו שאינם מעוניינים לשמוע על המתרחש מחוץ לאולם (ואגב: שבועיים אחרי התלונה למשטרה שהגישה קליין, ההתקפות וההכפשות עליה רק התעצמו; אותה אימפוטנציה שכבר עמדנו עליה). בכל הכבוד, ההחלטה הזאת לוקה בסתירה פנימית – כיצד ידעו השופטים מה הם לא רוצים לשמוע אם הדברים לא נאמרו באולם; ודיווחים בתקשורת עליהם אינם אמורים להיות חלק מן הידיעה השיפוטית. יתרה מזאת: אם עד מרגיש מוטרד – ולא משנה האם יש בסיס לתחושתו – עלולה להיות לכך השפעה על עדותו, ומכאן שבית המשפט צריך לכל הפחות לרשום זאת לפניו. בפועל, השופטים מתעלמים לחלוטין מן הקמפיין הבוטה לטובת נתניהו – ונגד התביעה ועדיה – המתנהל לעיתים הישר מתוך האולם. הם לא אמורים להיחשף אליו מיוזמתם, אך כאשר התביעה והעדה סבורות שעליהן לגלות את אוזנו של בית המשפט – מן הראוי שיאפשרו זאת. אם הדברים ייראו לשופטים בלתי רלוונטיים או בלתי ראויים, תמיד יוכלו להעיר על כך ואף למחוק אותם מהפרוטוקול; במקרה כזה הם לא יותירו רושם על שופטים מקצועיים במשפט כה ארוך וסבוך. אך למען אמון הציבור, דברים כאלו צריכים לצאת לאוויר העולם.