זאב ז'בוטינסקי נולד למשפחה אמידה. צפויה הייתה לו ילדות מפנקת, עם אם אוהבת ונאהבת ואב חכם וחזק, שקל להזדהות אתו ולחקותו. לו היו כאלה ילדותו ונעוריו, ספק אם היה מתפתח ממנה "כינור ברוך המיתרים", כפי שהספיד אותו זלמן שז"ר, ממנהיגי מפא"י ויריבו האידיאולוגי והפוליטי.¹ אִמו חוה, נצר למגיד מדובנא,² בת למשפחה אמידה, הייתה נוף ילדותו הבולט ביותר. אביו, יונה, סוחר תבואות אמיד, היה איש מעשה רב תושייה. סוחרי התבואות חשבוהו לגאון "שהיה עושה חשבונותיו במוחו עד החלק השמיני של הפרוטה".³ מורשת גֶנים של הורים, שהם הפְּרֶה-מולדת של כל אדם, העניקו לו שכל חריף, סקרנות שאינה יודעת לאוּת, היפר-אקטיביות ואופי חזק שלא ניתן לתמרון. זאת התשתית שאִתה הוא נפגש עם מולדותיו. בן שנתיים היה כשמת אחיו הבכור מיתיא. זמן קצר אחר כך החליף דודו את אביו בחברה ומעל בכספיה. מעמדו של אביו נפגע מאוד. בן שלוש היה כשחלה אביו בשחפת ובסרטן ונִטלה מז'בוטינסקי הדמות הטבעית להזדהוּת ולחיקוי, אך גם נחסך ממנו האדם שאמור לסרס את הפוטנציאל הגלום בו, כפי שנוהגים רוב האבות כלפי בניהם ולכך קוראים "חינוך", כפי שהסביר זאת בין היתר אריקסון בתיאוריית השלבים, הפסיכו-חברתית שפיתח.⁴ ז'בוטינסקי לא חיפש דמות אב אחרת, הוא היה "האב" של עצמו ופיתח לבד את אישיותו. במלחמה על חיי האב, מכרה אִמו את נכסיהם, כדי לממן את הטיפול באב במרכזים הרפואיים המעולים שבאירופה. את מרבית תשומת הלב העבירה האם משני ילדיה לבעלה הנוטה למות. ז'בוטינסקי ואחותו תמר נגררו במסעות הריפוי. חממת ילדות לא הייתה לו. המשפחה הִדרדרה מאיגרא רמא של חיי עושר יציבים לבירא עמיקתא של משברים, דלות ועוני, בלא שהאב נושע. כשלוש שנים התנהלה האם עם האב החולה, ועם הילדים הרכים ממרכז רפואי אחד למשנהו, במאמץ כמעט חסר סיכוי להציל את חייו. למרות הקשיים לא אמרה נואש. את חוויותיו מגיל שלוש עד גיל שש סיכם ז'בוטינסקי: "אינני זוכר אף יום אחד בחייה שבו לא נאנסה להילחם, להעפיל, להתגבר על מעצורים".⁵ אלה הימים שבהם התגבשה אישיותו של ז'בוטינסקי כמורד במציאות המאיימת גם כשהמרד הוא לכאורה חסר תקוה, אבל עצם התרחשותו מניע את המציאות.

מאִמו נטל דוגמה שלעולם אין להתייאש, אף במצבים חסרי תקוה, לכאורה, ולהעדיף יוזמה יצירתית על פאסיביות מתגוננת. לימים הוא כתב: "למחרת מַפּלה, תבדוק ותבחן את עצמך - 'אולי באמת, סוף-סוף, לא צדקת?' אם לא צדקת, רד מהבמה ושתוק. אך אם צדקת, – אז לא תאמין לעיניך: מפלה איננה מפלה, 'לאו' אינו מענה, המתן כשעה והתחל מחדש". את חיי אביו לא הצליחה אִמו להציל, למרות מאמציה, אך חיי יהודים רבים ניצלו בזכות מופת הגבורה שהורישה לבנה. שלוש הנשים בחייו - אמו, אחותו ורעייתו - היו בעיניו גיבורות. הוא כתב: "כל אישה בינונית היא אראלת⁶, ואין יוצא מן הכלל; אם לא נתגלתה, הרי לא נאלצה להתגלות, אך תבוא הזדמנות ותראו. לשלוש קרבוני חיי, ובשלושתן מצאתי את אותו האופי". הן הניעו אותו לכתוב שהאישה היא "נפש ארוגה מחוטי פלדה וחוטי משי", וכן "מחשיב אני את האישה על הגבר בכל שטח יסודי של חיי הציבור והבית. חוץ מיגיע-כפיים גס ופראי שבו מכריע כוח השרירים... אין תפקיד ומקצוע שלא הייתי מעדיף את האישה על הגבר".⁷ את גבורתן הֶעצימה בעיניו גבורת הנשים שקרא בספרים.

ברומן "חמישתם", שעלילתו התרחשה באודסה בימים בהם חי, הוא שׂרטט את דמותה של אראלת: "לאחר שהתבוננתי בהם יפה, הבחנתי לבסוף במרכזם את מַרוסיה, משל לקיפוד החבוי בעשב. ראיתי בהתפעלות כיצד היא רודה בכל הקהל הזה. בלי מאמצים יתרים אפילו בלי תשומת-לב מיוחדת, בלי כל השתדלות 'לעניין' – רק בכוח המגנטיזם הפנימי שבה. היא לא ידעה לצחוק צחוק 'מדביק'; צחוקה היה צרוד במקצת; דומני גם לא הרבתה לדבר – וכי מי יכול היה להתגבר בקולו על קול המון שכזה? – אבל עצם נוכחותה בלבד השרתה על כולם הרגשה של אינטימיות ועליזות, וכל מלה מפי כל איש נראתה בעינינו שנונה להפליא. אני – יצור אטום להשפעה מגנטית. האדם האהוב עלי ביותר יכול לנעוץ מבטו בעורפי משך שעתיים - לא ארגיש ולא אפנה ראשי. ואולם זכור לי מקרה שכזה: פעם סרתי אליהם, לא מצאתי איש בבית, ישבתי לי בחדר-האורחים לקרוא את 'נינווה'. כך חלפה מחצית-השעה, ופתאום הרגשה של נעימות חמימה הציפה את כולי, כאילו הסיקו את התנור ביום-קור, או גרגיר-אבק דוקר יצא מאליו מן העין: זו הייתה מרוסיה שחזרה הביתה – ואני שקוע בקריאה, לא שמעתי את צלצול הפעמון ולא את קול פסיעותיה על השטיח; ובעצם לא הייתי אפילו מאוהב בה מעולם. פשוט 'ככה': בהיכנסה לחדר, נכנס עמה משהו טוב ומיטיב מאוד... "צעירות טובות ממרוסיה לא זכיתי לפגוש בעולם. לא אוכל לשכוח אותה; כבר הוכיחוני על כך, כי בכל פלישותיי – בין עניין לעניין – לתחום הבלטריסטיקה, תמיד בגלגול זה או אחר, מופיעה דמותה, הליכותיה, כלליה האפיקורסיים בחיי-הלב, שערותיה האדומות. איני בן-חורין לשנות כאן דבר. פעם אחת, כשהסתכלתי בה מקרן-זווית, בחדר האורחים שלהם, נזכרתי לפתע בדבריו של אנריקו פרי (אינני זוכר על מי) אשר שמעתי באחת ההרצאות ברומא... 'צמח אנוש נהדר'. ובאותם ימים טרם ידעתי, מה נהדר הוא באמת, כמה פלדה חבויה מתחת לקטיפה זו...". בהרצאה שנשא לפני נשים ושהתפרסמה אחרי מותו בשם "תבונת הנשים", קבע ז'בוטינסקי בין היתר ששיעור הנשים שמשלו על עמיהן ומדינותיהן בהצלחה, והמכונות "גדולות", גדול בהרבה משיעור הגברים. מסקנתו היא: "בשביל להיות מלך גדול צריך הגבר להיות גאון; ואולם למלכה גדולה יכולה להיות גם אישה רגילה... בשביל הסערה וההסתערות, טובים, מסיבות מובנות בהחלט, כמעט אך ורק גברים בלבד, עם זה רק הטובים שבהם, רק לעתים רחוקות מגיעים למלוכה. הרי בפונקציה הארגונית, ידן של נשים על העליונה". _____________________ בשבוע הבא: ביקורת עוד במאה ה-19 על שיטת הלימודים בבתי הספר, הנהוגה עד היום; נער שובב המחפש הרפתקאות; קריאת ספרי עלילה ומלחמות ומסקנה שהציונות תתגבש במלחמות; שאיפה להיות אביר; הושפע מאוד מהרומן "אייבנהו".

1. אתר מכון ז'בוטינסקי. 2. יעקב קרנץ (1804-1741). דרשן יהודי נודע, התפרסם במשליו וזכה לכינוי "אזופוס היהודי". 3. סיפור יָמַי; יוסף ב. שכטמן, זאב ז'בוטינסקי – פרשת חייו, ספר ראשון, הוצאת קרני, תשט"ז, עמ' 11. 4. ראה לעניין זה, אריק, ה. אריקסון, ילדות וחברה, ספרית פועלים, 1976. 5. סיפור יָמַי. 6. אֶראֶל, מלאך. "הֵן, אֶרְאֶלָּם, צָעֲקוּ, חֻצָה; מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן", ישעיהו ל"ג, ז'. 7. סיפור יָמַי.